ראשי המדינות החברות בנאט"ו יפגשו בתחילת דצמבר הבא לוועידת פסגה שתתקיים בלונדון לציון 70 שנה להקמת הברית הצפון אטלנטית, היא נאט"ו. הוועידה תתקיים בסימן אי-ודאות באשר לעתידה של הברית, וזאת בעקבות התפתחויות פוליטיות וגיאופוליטיות אזוריות וגלובליות.
הברית הצפון אטלנטית שייסודה ב"אמנת וושינגטון" מאפריל 1949 היוותה, למעשה, ברית שהחלה להיווצר שנה קודם לכן בין בריטניה, צרפת ושלוש מדינות בנלוכס, הידועה כאמנת בריסל. ברית זו, ביוזמתו של ארנסט בווין שר החוץ של בריטניה נועדה להבטיח את ביטחונה של אירופה דווקא מפני האפשרות שגרמניה תנסה אי-פעם לאמץ שוב מדיניות אגרסיבית. ארצות הברית לא הייתה מעוניינת להצטרף לברית זו. נטייתה הייתה לשוב למדיניות הבדלנות שאפיינה אותה קודם למלחמת העולם השנייה.
רק אחרי שברית המועצות הגבירה את אחיזתה במדינות מזרח אירופה שינתה ארצות הברית את מדיניותה וכך נוסדה הברית הצפון אטלנטית שכללה מלבד חמש מדינות אמנת בריסל גם את איטליה, דנמרק נורבגיה, איסלנד, פורטוגל, ארצות הברית וקנדה. אילוצי המלחמה הקרה הביאו ב-1952 את הצטרפותן של טורקיה ויוון לברית, וב-1955 צורפה גם מערב גרמניה. עם נפילת מסך הברזל והקמתן של מדינות חדשות על חורבות יוגוסלביה הצטרפו עוד מדינות וכיום מונה הברית 29 חברות.
נקל להבין כי אין זהות אינטרסים פוליטיים וגיאו-אסטרטגיים בין כל 29 החברות. המדיניות האגרסיבית של רוסיה כלפי גאורגיה ב-2008 ואוקראינה ב-2014 כמו גם המלחמה החתרנית השקטה שמנהלת רוסיה נגד כמה חברות נאטו באירופה ובעיקר אלו הגובלות עמה, מצד אחד, ואיום גלי ההגירה לאירופה דרך הים התיכון וטורקיה, מצד שני, תורמות לפיצול האינטרסים של נאטו.
פולין וחברות הברית הבלטיות חוששות מפני נטייתה ההיסטורית של רוסיה לשוב ולבלוע אותן והן מבקשות שנאט"ו תמקד את תשומת לבה לאזורן ותציב כוחות לתגובה מהירה שם. החלטות ועידות פסגה של נאט"ו החל משנת 2014 נענות לכך, אם כי בפועל יחידות הצבא המוצבות שם אינן גדולות וכל עיקרן לשמש כעזרה ראשונה. ככלל, אין למדינות הבלטיות כל ביטחון שנאט"ו תעמוד לצידן במקרה של תוקפנות רוסית.
שיקול כלכלי
רק אתמול (19.11.2019) הביע שר הפנים האסטוני מארט הלמה בתקשורת הפינית את דאגת ארצו שאין היא יכולה "לסמוך לחלוטין" על הגנת נאט"ו במקרה של התקפה רוסית וכי על כן היא נערכת ל"תוכנית B" עם מדינות בלטיות אחרות ועם פינלנד. איטליה ויוון, לעומת זאת, דורשות להסיט את תשומת לבה של נאט"ו לאגן הים התיכון שהפך עבורן לגבול הפרוץ להמוני המהגרים הבלתי חוקיים.
ככלל, אין תמימות דעים אסטרטגית בסוגיית רוסיה, ובעיקר כלפי מדיניות הסנקציות נגדה בעקבות סיפוח קרים. בגרמניה, למשל הולכים וגוברים הקולות בקרב פוליטיקאים בכירים, בעיקר מאזורי מזרח גרמניה לשעבר להפסיק את מדיניות הסנקציות אשר פוגעת כלכלית גם במשק הגרמני. אך אין זה רק שיקול כלכלי: המדיניות הגרמנית עוד מתקופת ביסמרק, צידדה בקשרים עם רוסיה. חוקרים, כגון האנס קונדני, מערערים על עצם שייכותה של גרמניה לגוש המערבי/אטלנטי.
עליית הנאציזם, טוען קונדני, הייתה ביטוי לדחייתה של גרמניה את העולם המערבי על ערכיו הפוליטיים והמוסריים. האוריינטציה הבינלאומית המערב-גרמנית בתקופת המלחמה הקרה מאז הקנצלר ווילי ברנדט אף היא לא הייתה מערבית מוחלטת. אכן, גם במלחמת עירק ב-2003 דיבר הקנצלר גרהרד שרדר על "הדרך הגרמנית" לעומת "הדרך האמריקנית". מאז הדגישה גרמניה כי כוחה הוא "כוח השלום" Friednsmacht ולא "כוח המלחמה".
במשאל דעת קהל שנערך על-ידי ה-Internationale Politik עלה כי חלקים לא מבוטלים בציבור הגרמני אינם מעדיפים שיתוף פעולה עם המערב על פני קשרים עם רוסיה, סין או הודו. ביטוי חד לכך ניתן ב-2012 על-ידי השגריר הגרמני לסין שאמר כי "איני סבור שיש עדיין דבר כזה הנקרא מערב". הקשר הגרמני למערב, בעיקר לארצות הברית, מה שידוע בגרמניה כ-Westbindung, נצרך פחות, מבחינה גיאופוליטית, בימים אלו מאשר בימי המלחמה הקרה.
התפישה האסטרטגית השונה של גרמניה התבטאה גם ב-2011 - 2012 במשבר לוב בו התגלה, באופן כללי, חוסר תאום משווע בין האינטרסים של המדינות האירופיות שרובן לא היו נכונות לתרום כוחות לפעולת נאטו. עמדתה של גרמניה, שנמנעה בהצבעה באו"ם מהצעת החלטה להכריז על שמי לוב כ"אזורים אסורים לטיסה" הייתה מאכזבת. צינור הגז השני מרוסיה לגרמניה ההולך ומונח בימים אלה על קרקעית הים הבלטי אף הוא תורם למדיניות גרמנית פייסנית כלפי רוסיה.
נוכחות קבועה
גם הונגריה ואיטליה מבקשות למתן ככל האפשר את יחסה של נאט"ו לרוסיה. ביוני האחרון אמר השר מטאו סלביני כי איטליה רוצה אומנם להיות השותף האירופי הבכיר של ארצות הברית אך "תהיה זו טעות אסטרטגית, גם מסחרית וגם גיאופוליטית אם ננתק את רוסיה ממעצמות המערב". גם נשיא צרפת מקרון אמר בפגישה עם שגרירים צרפתים באוגוסט האחרון כי "איננו יכולים לבנות מחדש את אירופה מבלי לבנות מחדש את יחסינו עם רוסיה".
את האכזבה הגדולה מנאטו ביטא מקרון בראיון ל"אקונומיסט" באוקטובר האחרון. "נאט"ו שרויה במצב מוות מוחי", אמר. מדינות אירופה אינן יכולות לסמוך יותר על הגנתה של ארצות הברית. "אין תאום אסטרטגי בין ארצות הברית לבעלות בריתה". הכרזת מקרון באה בעקבות נסיגת הכוחות האמריקנים מאזורים בצפון סוריה מה שאפשר לצבא טורקיה לפלוש אליהן. חברות נאט"ו האירופיות רואות בכך סכנה להתלקחות סורית-טורקית שתסבך גם אותן, בייחוד שטורקיה היא חברת נאטו. מקרון ופוליטיקאים אחרים זועמים כי מהלך זה בין שתי חברות נאט"ו לא תואם איתן ונפל עליהן בהפתעה.
לדעתי, ה"מוות המוחי" שעליו הכריז מקרון משחק לידיה של המדיניות הצרפתית המסורתית עוד מימי הנשיא דה-גול. במרס 1966 הכריז דה-גול על פרישת ארצו מהפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. באיגרת לנשיא ארצות הברית ג'ונסון דה-גול ציין שצרפת מבקשת "להחזיר לעצמה את מלוא ריבונותה על כל שטחה היא, ריבונות שצומצמה עקב הנוכחות הקבועה של גורמים צבאיים של בעלות הברית". אמנם, הסכים דה-גול, צרפת תמשיך להיות חברה בברית הצפון אטלנטית אך כוחות הצבא הצרפתיים לא יהיו עוד תחת פיקוד ושליטה של נאט"ו.
הוא גם דרש שנאט"ו (קרי, ארה"ב) לא תציב כוחות על אדמת צרפת, ואכן ארצות הברית פינתה את שלושים בסיסיה על 26,000 אנשי צבא שלה מצרפת. גם מפקדת הברית הועברה למקום מושבה הנוכחי-בריסל. הגנרל דה-גול, ששאף להחזיר עטרת צרפת לימי גדולתה, תיעב את ההגמוניה האמריקנית. גם התנהלותו ביחס להתפתחות השוק האירופי המשותף, כגון הטלת וטו ממושך ועקשני על הצטרפות בריטניה לשוק, לא הייתה אלא ביטוי לשאיפתו להעצמת מעמדה של צרפת באירופה אגב החלשת ההגמוניה האמריקנית.
בתפיסתו האסטרטגית דה-גול היה סבור כי תמה המלחמה הקרה וכי אין נשקפת יותר סכנה קיומית מברית המועצות. יתרה מזו, סדר עולם דו-קוטבי נראה לו מערער את היציבות הגלובלית. הברית הצפון אטלנטית נראתה לו אפילו בעייתית באשר היא עלולה לחייב את חברות הברית האירופיות להסתבך בסכסוכים לא להן.
מצע נוח
הוא שאף לאירופה עצמאית שתדאג לביטחונה, וזאת תחת הנהגת ארצו. כאמור, הוא לא עזב את הברית לחלוטין אבל אנליסטים של סוכנות הביון המרכזית האמריקנית דאז לא שללו את האפשרות שהוא עומד להכין את דעת הקהל בארצו לניתוק מוחלט. רק ב-2009 אחרי פרידה של 43 שנים החזיר הנשיא סרקוזי את ארצו לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו, וגם אז לווה הצעד בהתנגדות מצד חוגים פוליטיים בצרפת: ראש הממשלה הקודם דה-ווילפן טען כי צעדו של סרקוזי יגביל את עצמאותה של מדיניות החוץ הצרפתית, ופרנסואה ביירו, פוליטיקאי בכיר מחוגי המרכז הפוליטי, הגדיר את החלטת הנשיא לא פחות מאשר "קטיעת אבר". תגובות אלה הם ביטויים לנטייה האנטי-אמריקנית שעדיין מצויה בקרב החוגים הפוליטיים מאז נשיאותו של דה-גול.
הצהרותיו של הנשיא טראמפ ביחס למעורבות ארצו בנאט"ו, היפרדות בריטניה מ
האיחוד האירופי, סימני היחלשות פוליטית בגרמניה - כל אלה מהווים מצע נוח למקרון להכריז על השאיפה לחזק את הריבונות האירופית, בעיקר בתחום ההגנה, אגב החלשת התלות בארצות הברית. נראה כי קל יותר לשכנע את חברות הברית האירופיות להירתם להגשמת שאיפה זו כאשר מכריזים בפניהם כי "נאט"ו שרויה במוות מוחי". כאשר נאט"ו סובלת מ"מוות מוחי" יותר קל להשיג זאת.
על כך כבר העיר הגנרל אייזנהאואר: "בגלל נוכחות כוחותינו שם, נמנעו האירופים מלמלא את חלקם. הם מסרבים להקריב את הקורבן ולהקצות חיילים להגנתם שלהם."
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
