שיבת ציון ושיבת הצאן

בימים של התנכלות לרועי צאן פלשתינים במורדות הר חברון ובבקעת הירדן, אני מצר, שמשב הרוח של שירת אבות ישורון לא נשבה במוקדי ההכרעה, שהחליטו להרוס אוהלי רועים ומבני דיר לצאן של פלשתינים. לצערי, מעטים הם המשוררים, שהעזו לגעת בעצבים רגישים של הקונפליקט היהודי ערבי, כפי שעשה זאת המשורר אבות ישורון בשיר דֶּבְּקָה בצירוף המלים "שִׁיבַת הַצֹּאן" על משקל הצירוף "שִׁיבַת צִיּוֹן". אני מעריך, שאם רוח המשורר אבות ישורון הייתה נושבת במוקדי ההכרעה שלנו, היו פני הדברים אחרת במדינת ישראל.

אבות ישורון, החדור הזדהות מוחלטת עם שיבת העם היהודי לציון, הוא זה שמתריס מתוך כאב, כי השיבה חייבת למנוע פגיעה במי שחי כאן. שירתו מאתגרת את החברה הישראלית ומציבה לה תמרורי דרך מוסריים, התובעים ממנה לפסוע רק בנתיב בו "שִׁיבַת צִיּוֹן" ללא פגיעה ב"שִׁיבַת הַצּאן" - ללא פגיעה בילידי הארץ הזו!

אבות ישורון כואב את כאבה של האישה הפלשתינית - "וּבַדֶּרֶך נָדְדָה גָּ'אמִילָה. וַתִּדֶר שְׁמָהּ: שִׁיבַת הַצֹּאן". הזדהות אבות ישורון עם החלוצה העברייה הבונה חיים חדשים בארץ ישראל, משתלבת בהזדהותו עם כאבה של האישה הפלשתינית, המגורשת מהבית בו נולדה. וכשהיא מממשת את זכותה לחזור, העיתונות העברית, בראשית שנות קיומה של המדינה, הכתירה אותה כמסתננת שחובה לגרשה.

כך התנהלו להן שתי מערכות, האחת - פלשתינית המחרפת את נפשה לחזור אל הבית ממנו רבים גורשו ורבים שנסו מביתם על נפשם. השנייה - המתירה את דם שִׁיבַת הַצּאן, כי הם משיגי גבול - "מסתננים". עד היום זכורות כותרות החרפה בעיתונות העברית בשנות החמישים על הרג "מסתננים", כאשר למעשה דובר במשפחות שלמות המבקשות לחזור אל הכפר בו נולדו, בו נולדו הוריהם.

ביקורת ממוסדת

בשיר "רַאחַת", שבתרגום לעברית הוראתו "הָלְכָה" עם קונוטציה ברורה של המילה "בָּרְחָה" - נשמעת זעקת משורר עברי, שאינו משלים עם מציאות המחייבת אישה פלשתינית ללכת מביתה. לברוח מביתה. ב-1950 אבות ישורון הוא קול כמעט בודד בשירה העברית, הוא שופרן של כל הג'אמילות ומשפחותיהן הנאבקות למימוש זכותן לשוב למקום בו נולדו, למולדת ממנה חלקן גורש וחלקן נס.

אבות ישורון אוהב את שרה ואת הגר. לצד האם העברייה גם האם הערבייה היא מושא הערצתו, לכן מצא עצמו מנודה שנים רבות בשירה העברית, ועל כך אני מצר. אנחנו פוגשים משורר הכואב את האסון, שפקד את העם היהודי בשואה, וכואב את האסון שפקד את העם הפלשתיני, ועל כך הביקורת הממוסדת חבטה בו.

בשיר "יום העז" מגורשת העז וגדייה. בניה של האם זוכים לשם יחידאי בשפה העברית "שְׁבִיבוֹנִים". חוקר הספרות חגי רוגני בספרו "מול הכפר החרב" מעלה גרסה מעניינת לשם "שביבונים", כנראה היא גזורה מהמילה הערבית "שביבא", שהוראת בעברית - "נוער". אנחנו כחברה עצמנו עיניים לנוכח כאבם של האם הפלשתינית ונעריה, החיים אתנו על אותה כברת ארץ. כבני עם שפקדה אותו שואה היינו חייבים לא לתת יד למחיקת מאות מכפריו של עם שחי כאן.

ב-1948 היה אבות ישורון חייל בחטיבת כרמלי בגליל העליון באזור עמק החולה. לאחר המלחמה התגייסה מדינת ישראל למפעל מגלומני מיותר של ייבוש אגם החולה. מפעל שהרס את אחד המקומות הקסומים בישראל. מאוחר הודו כל גורמי הממשל, שיבוש החולה גרם נזק בל יכופר לחקלאות. אך בעיצומו של יבוש אגם החולה כל העיתונות נרתמה לפאר להלל ולקלס, הגם שנקברו במצולות האגם מיליוני לירות ישראליות.

ציון הלא תשאלי

מול שיכרון מפעל הייבוש נשמע רק קול בודד "ומעצבן" של משורר אחד ובודד, שנדחק לקרן זווית, שביטא את כאבו לנוכח הטבח, שמבצעת מדינת ישראל בטבע תוך פגיעה בחיות נדירות ובצמחיה נדירה. אבות ישורון היה גם הקול הבודד בשירה העברית, שכאב את הרס הכפרים הערביים סביב האגם וגירוש תושביהם.

הוא היה קול בודד בשירה העברית, שמחה נגד גירוש תושבי דַּרְדָּרָה וְיַרְדָּה, אי-אפשר להשתחרר מהאנלוגיה בין הרס הכפרים וגירוש התושבים לבין ייבוש האגם וטבח הדגים ובעלי החיים הנדירים כמו "בַּהֲמוֹת" הרי הוא הג'מוּס - "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָה יַרְדָּה, אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָהּ. וְכָל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ דַּרְדַּרָה, דַּרְדַּרָה. קוֹלֵנוּ אָבַד בְּאַגְמַת הַחוּלָה ...בַּעֲלַת מוּם הַחוּלָה, אֲחוֹתָהּ שֶׁל כִּנֶּרֶת, חוֹלָה בַּעֲלַת מוּם, לַמָּוֶת נִגֶּרֶת!"

ניכר שהעוול שנעשה לפלשתינים בכפר דרדרה בוער כאש בעצמותיו של אבות ישורון. הוא משתמש בסמלים ובמטענים ציוניים כמו "צִיּוֹן הֲלא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" משירו של יהודה הלוי. שירתו צועקת ומוחה נגד פשע החריש של דַּרְדָּרָה שעל שפת החולה ובחרישת כפרים אחרים. שירתו תובעת מאיתנו לפעול כדי לתקן את המעוות. והתיקון הזה חייב להיות התיקון שלנו.

ישראל חפצת החיים חייבת לצעוד לעבר הסדר, תוך כדי נטילת אחריות לעובדה שהיו כאן אנשים שנעקרו מבתיהם. תיקון מחייב לקיחת אחריות לתוצאה, שמאות אלפים נותרו בלי זכות לממש את זכותם לחזור לבתיהם. לכל אזרח, בן עם שהובס במלחמה, שמורה הזכות לחזור לביתו.