לציונות הדתית אין מפלגה

ההגינות מחייבת. גם את העסקנים הפוליטיים. הם באים לבקש את אמון הציבור, ואם לא ייאמנו איך יזכו באמון? מפלגות הרצות ממותגות בשמות שאין בהם תוכן אידאולוגי פוליטי, כגון הליכוד, או כחול לבן, או המערך בשעתו, או כיוצא באלה, לא קבעו בשמן מה הן, את מי הן אמורות לייצג, למה הן חותרות. הזהות שלהן ידועה לציבור. לוח השמות שלהן הוא נויטרלי. אבל מפלגה המודיעה לציבור כי היא מפלגת הציונות הדתית, כפי שעסקני הבית היהודי והאיחוד הלאומי, ושיירי הבית היהודי, ואולי גם עוצמה, ובתקוות מסוימות גם הימין החדש, מכריזים, עלולה להיתבע על הטעיה.

הציונות הדתית אין לה מפלגה. היום מכל מקום, אין לה. הציונות הדתית היא משנה חברתית, תנועה של תורה ועבודה ודרך ארץ ומדע, שהצטרפה אל מחוללי הציונות המדינית מתוך אמונה כי כינון ריבונות יהודית בארץ ישראל, היא מצוות עשה המחייבת את כלל ישראל, שיש שרואים בה חובה לאומית, ויש שרואים בה חובה דתית ולאומית, והכל יחדיו רואים בה כורח קיומי אחרי שעידן הגולה הפך לעוין עד כלות. בתוך התנועה הזאת, הועמד החינוך המעצב את האזרח שומר המצוות והנאמן לרוחה במדינה יהודית רבת פנים בראש הדאגה הפוליטית מימי היוסדה, דרך תמורות מדיניות, חברתיות, ביטחוניות המאפיינות את שנות הישוב היהודי לקראת קום המדינה ולאחריה.

אחד מיסודותיו הערכיים של החינוך הזה היה בהנחלת האמונה כי מדינת ישראל כמות שהיא, היא ראשית צמיחת הגאולה של העם היהודי מן הגולה שלא הבטיחה עוד את הקיום היהודי, וכי מקומה כמדינה מוכרת על-ידי אומות העולם כמדינתו של העם היהודי יובטח אם יהודי התפוצות יראו בה את המדינה אליה ישאפו להצטרף מכוח העובדה כי היא מעתה הבסיס הקיומי של העם היהודי. לא הייתה קדושה במדינה. הייתה קדושה ברציפות האקזיסטנציה היהודית ברוח ישראל סבא. הריבונות, האחריות לגורל המדינה לניהולה, לביטחונה, בידי אזרחיה, היו עיקר. המדינה הייתה האמצעי להבטחת העיקר. החינוך לשמירה על ביטחונה, רווחתה, עצמאותה הכלכלית, המשקית, המדינית היה לאחד מן הצלעות הבונות של החינוך הערכי. ועל הכל, השאיפה להפוך את ישראל לארץ מופת, במידות, בהידוק כל מה שמתקן עולם במלכות שדי, היו ביסוד השאיפה לראות בשיבת צמיון עידן של התחדשות, יהודית ואוניברסלית.

מטריה פוליטית את

בתוך התנועה הזאת היו סיעות שהיינו מגדירים אותן היום כנוטות ימינה, כסיעות שנטו יותר שמאלה, כסיעות של המארכז המתון. ו' החיבור היה תורה ועבודה. המפלגה הפוליטית, המזרחי, המפ"דל, הייתה מערך של הסיעות האלה שהסכימו כולן על פרוגרמה מדינית ופוליטית אחת בהנהגה הדמוקרטית של מבחרי הציבור של שומרי מצוות ברוח הציונות המדינית, אולם עם ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים שפרש את הנוכחות הישראלית גם על חבלי הארץ שלא היו בתחומי המדינה אחרי מלחמת השחרור, התקשתה המפלגה לשמר את כל הסיעות תחת מטריה פוליטית אחת.

היו שראו את עיקר שליחותה של הציונות הדתית בהבטחת השיבה היהודית לכל חבלי הארץ. אלא העמידו מעתה גם את החינוך על מצע של ארץ ישראל השלימה. מעט מעט מצאה עצמה מערכת החינוך בעיקרה נוטה אל הגשמת היעד האחד, כינון ריבונות יהודית ברוח התורה בשטחי הארץ המובטחת כולה. החבילה הפוליטית נתפרדה. הממיינים היו לבית היהודי, לאיחוד מפלגות הימין, לימין החדש, לאיחוד הלאומי, לעוצמה יהודית. הציונים הדתיים, נאמני תורה ועבודה ברוח המפד"ל או המזרחי שלא השלימו עם הנטייה הזאת מצאו עצמם בלי ייצוג סקטוריאלי ונתנו את קולם למפלגות שונות שבקשת המפלגות הישראליות. הם לא נעלמו. הציונות הדתית, כתנועה, כתפיסת עולם, לא נעקרה מתוך נאמניה. אין לנאמניה מפלגה. אבל עדיין, הם נאמנים.

הם לא באיחוד הימין. ואיחוד הימין - או כל שם בעל תוכן דומה אחר, איננו הציונות הדתית. ההגינות מחייבת על כן, גם את העסקנים הפוליטיים, קרא לדברים בשמם. הם בני חורין לאמץ כל פרוגרמה, אבל אינם בני חורין להציג אותה כמה שאיננה.