ב-1571, ליד מייצר קורינתוס שביוון, במקום הנקרא לפאנטו, הנחיל צי אירופי משותף (בראשו עמדו ספרד וונציה) תבוסה מוחצת לצי של האימפריה העות'מאנית. הקרב הזה הסיר מעל חופי אירופה את האיום העות'מאני, ומנע לעתיד שליטה עות'מאנית בים התיכון. לאימפריה העות'מאנית היה צבא יבשה חזק, אך צי חלש שהורכב ברובו מאנשי ים יוונים ושודדי ים. היום, כ-450 שנה מאוחר יותר,
ארדואן, הרואה עצמו כ"סולטאן" הטורקי (אם כי כמובן לא מבית עות'מאן, ראשון הסולטאנים) מבין כנראה את החשיבות של צי ימי.
יש לטורקיה את הצי החזק ביותר בים התיכון. פאר הצי הטורקי הן 14 צוללות גרמניות מתקדמות (וכנראה עוד 4 צוללות מתוכננות להירכש מגרמניה, בוודאי בלי שמרקל תבקש אישור מכירה מישראל), ועוד 20 ספינות טילים המצוידות במיטב הציוד והחימוש האמריקני; נושאת מטוסים קלה עומדת, כנראה, בקרוב להיכנס לשירות מבצעי מולו נמצאים הצי המצרי המתעצם, וכן הצי היווני, הנחותים ממנו. כל הנתונים הללו מקבלים משמעות מול שלושה תהליכים המתחוללים מזה זמן באגן המזרחי של הים התיכון ולחופיו.
האחד, הגילויים של מרבצי גז גדולים באגן המזרחי של הים התיכון, האפשרויות לגילויים נוספים, ופוטנציאל העושר האדיר המצוי בכך ובהובלת הגז למקומות הצריכה הגדולים. עצם התהליך הזה מעורר את השאלה למי שייכים המים שבהם מצוי הגז/נפט והיכן רשאים לחפש אותם. בהקשר זה עולה על הבמה המושג "מים כלכליים". מים אלו מוגדרים כשטח הימי שבו יש למדינה זכות לנצל את משאבי הטבע במרחק של עד כ-300 ק"מ מחופיה, אם אינו חודר ל"מיים הכלכליים של מדינה שכנה. כמובן שזה מקור לסכסוכים רבים.
השני, הוא ה"השתוללות" הפראית של הטורקים. זה התחיל בכך שהם החלו לבצע חיפושי נפט במיים ריבוניים של קפריסין, תוך שהם "מצפצפים" על
האיחוד האירופי; זה נגמר, לפי שעה, לפני כשבועיים כאשר הטורקים הודיעו רשמית כי הגיעו להסכם עם ממשלת לוב (ראה להלן) על "מים כלכליים" משותפים המשתרעים מטורקיה ועד לוב: מסדרון ימי באורך של כ-700 ק"מ וברוחב של כ-200 ק"מ החוצה את הים התיכון בין קפריסין לכרתים שביוון. בלשון פשוטה: שדדו שטח של "מים כלכליים" מיוון, מקפריסין וגם משהו ממצרים.
בעיה ביטחונית
השלישי, "מלחמת המדינות" המתעצמת בלוב עשירת הנפט. בלוב ישנן שתי ממשלות הנלחמות בקרבות דמיים האחת נגד השנייה. האחת בטריפולי, במערב המדינה, המוכרת על-ידי האו"מ, נתמכת על-ידי האיחוד האירופי ומקבלת סיוע צבאי טורקי הולך וגובר.
ממשלה זאת חתמה על ההסכם עם טורקיה. השנייה, שולטת במרבית שטחה של המדינה, מקבלת סיוע צבאי רוסי, וזוכה לתמיכה של מצרים וסעודיה. היא כמובן אינה מכירה בהסכם עם הטורקים.
וכך, בעוד שאצלנו עוסקים בכובד ראש במאבק של סער נגד נתניהו, חיל-הים הטורקי הספיק לגרש ספינת מחקר ימי שלנו מחופי קפריסין, והאגן המזרחי של הים התיכון מתחמם לקראת החורף: האוויר רווי איומיים: הטורקים מאיימים, המצרים מאיימים, היוונים מתלוננים ומוחים.
ומי שותק? קודם כל האיחוד האירופי, שטורקיה חיללה ברגל גסה את ריבונות שניים מחברותיה. הסיבה: ארדואן מאיים להציף את אירופה בכמה מיליוני פליטים, והאיחוד האירופי רועד. דמיינו לעצמכם כיצד הוא היה מתעורר כארי אם ישראל הייתה "מעזה" רק לפנות את הבדואים מחאן אל אחמר. והיכן כאן המנהיגות של טראמפ? דומני שרק הוא יכול לשים גבול להשתוללות של ארדואן. זאת גם בעיה ביטחונית שלנו, שתלך ותחמיר בעתיד אם "הסולטאן" ימשיך בפיראטיות שלו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
