גלעד ארדן בוחר מפכ"ל. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה.

כל מי שמכיר את גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, יודע שלהפקיד בידיו גוף שיש בו מדרג פיקודי זה לא פחות מליקויי מאורות. בפוליטיקה שבה חוט שידרה הוא לא מצרך הכרחי, מצליח ארדן להוכיח עד כמה עלוב יכול להראות פוליטיקאי, שהתפקיד ענק על מידותיו. לארדן אין טיפה של כריזמה ולא טיפה של מנהיגות. אבל בממשלה הזאת, שבה כולם תלויים בכולם, גם ארדן יכול להיות שר לביטחון פנים ואפילו להמליץ על מפכ"ל חדש.

יומיים לפני הבחירות המקדימות בליכוד, ואחרי התלבטויות לא פשוטות, הצליח האופורטוניסט לקבל סוף-סוף החלטה למי הוא מעניק את תמיכתו, ובחר בראש הממשלה נתניהו. את ההתלבטות של ארדן, תיאר הקריקטוריסט מושיק לין, בקריקטורה מצוינת שמתפרסמת בראש הטור, שהזכירה לרבים את משחק החרציות, שאותו שיחקו ילדים בשנות החמישים והשישים.

עבור ארדן לקבל החלטה זו משימה לא פשוטה. אחרי שהתייעץ עם מקורביו, החליט לרדת מהגדר ולגלות במי הוא תומך. זה לא קרה לפני שהוא ערך בדיקה מדוקדקת, מה תהיה עבורו המשמעות אם יבחר בסער ונתניהו יהיה המנצח. מתנגדיו של ארדן אומרים שהוא יצא סמרטוט. הוא יודע שנתניהו מתעב אותו, וגם לא מעריך אותו. ארדן גם יודע שאם נתניהו יעמוד לדין הוא ימצא עצמו על דוכן העדים, לא בצד של נתניהו. אבל כשמדובר בכיסא על יד שולחן הממשלה, השיקולים של ארדן אחרים. מדובר בחישובים פוליטיים שעוסקים בסיכויים של הישרדות, וארדן לא מסתכן.

אחרי שכשל בעבר יותר מפעם אחת בבחירת מפקח כללי, והביא לראש הממשלה שמות של מועמדים שהתגלו בלתי ראויים, יוצא השר שפיתח תחביב להצטלם ליד קציני משטרה בכירים ועל יד ניידות משטרה, לסבב נוסף שבעקבותיו הוא יעלה בחכתו את האיש המתאים לתפקיד.

אלא שגם את התהליך הזה עושה ארדן בדרך מבזה ומביכה, שלא תורמת לכבודו של מי ששימש יותר משנה ממלא-מקום המפכ"ל ניצב מוטי כהן. לא ברור מדוע נזקק ארדן להצגה המלאכותית שבה הוא מראיין מועמדים, שהרי ברור שניצב כהן שאיתו עבד ארדן צמוד יותר מכל קצין משטרה אחר, במשך יותר משנה בתפקיד מ"מ המפכ"ל, הוא המועמד הראוי ביותר.

הגיוני לכן, שהוא גם זה שייבחר לתפקיד. אם כהן ראוי לתפקיד, איזו סיבה הייתה לארדן לראיין מועמדים נוספים, חוץ מאשר להאדיר את שמו? אם ניצב כהן לא היה ראוי בעיני ארדן לתפקיד של מפכ"ל קבוע, לא ברור מדוע השר ארדן אפשר לו לשמש מ"מ מפכ"ל במשך יותר משנה.

לולא ניצב כהן אחז את המשטרה שאיבדה מזמן כיוון, ייתכן שהשר ארדן היה זוכה להיות חתום גם על קריסתה של המשטרה, כפי שהוא חתום על סגירת רשות השידור. הצורך להיות טווס, לא כלול בדרישות התפקיד שנדרשות מהשר לביטחון הפנים, אבל למרות שהתכונה הזאת אינה נמצאת בסל הדרישות, הצטיין בה ארדן במיוחד ועורר סביבו לא מעט לעג ובוז.

בהעדר מנהיגות, נדרש ארדן בעיקר לגינוני כבוד שיחפו על רפיסות שלא ניתן היה להתעלם ממנה. הכפופים לו יודעים היטב למה בעיקר זקוק השר הממונה עליהם וזה להרבה מאוד כבוד. לכן לפני קרוב לשנה הגה מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים ניצב (בדימוס), משה צ'יקו אדרי, שחלומו להיות מפכ"ל לא התגשם רעיון מבריק שיעניק לשר ארדן את ליטרת הכבוד הראויה.

הוא הציע לרכוש עבור השר רכב פיקוד משוכלל, כמובן על חשבון הקופה הציבורית. לו היינו חושבים שבכוחם של גינוני השררה להפוך את ארדן מרכיכה לבעל חוט שידרה, ייתכן שהיינו מוכנים להבליג גם על רכישת ג'יפ צעצוע על חשבון הקופה הציבורית. אבל נראה שחוץ מהוצאה כספית מיותרת, ספק גדול אם הצעצוע שנרכש עבור ארדן, יוכל לשפר את פעילותה המבצעית של המשטרה.

טיבם של אנשים חלשים שהם ממליצים ומקדמים מועמדים חלשים עוד יותר, שלא יוכלו להאפיל עליהם. כשתשמעו את שמו של המועמד שעליו ממליץ ארדן, יש סיכוי לא מבוטל שגם אתם תתרשמו שבחר במועמד שיש בו את כל הסגולות הטובות, אבל גם כאלה שיכולות להפוך אותו למפכ"ל בובה.

אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, החליט לגלות איפוק בגלל שבוע חנוכה. סרטון שהופץ ברשת עורך השוואה בין דבריו של חבר הכנסת אלכס קושניר מישראל ביתנו לבין דברים שאמר אדולף היטלר באמצע שנות השלושים, הוריד את מערכת הבחירות לרמה שלא זכורה לי ממערכות בחירות קודמות.

תגובת החרדים באה בעקבות התבטאות של ח"כ קושניר, שאמר בסרטון בשפה הרוסית ש"יותר ממיליון נציגים של הקהילה האורתודוקסית מתקיימים על חשבוננו", והוסיף ש"המדינה מסבסדת אותם על חשבון המיסים והעבודה שלנו". אם זה לא הספיק, אז גם לזר קפלון, שהוא סגן ראש עיריית חיפה, מטעם ישראל ביתנו, הוסיף זרדים למדורה וטען שדתיים "זוללים ושותים" ו"אונסים קטינים".

האמירות האלה לא הציתו רק להבה. הן הציתו מדורה גדולה. מתברר שהאמירות של חברי ישראל ביתנו נאמרו בחודש יוני ובאמצע חודש ספטמבר, אבל היו מי שמצאו לנכון לתרגם ולמחזר אותם שבעה חודשים לאחר מכן, כיוון שהם שירתו קמפיין בוטה של המפלגות החרדיות, שבו נאמר שתרומתם העיקרית של העולים מברית המועצות לחברה היא וודקה וחזיר.

ח"כ אביגדור ליברמן אומר כי דבריו של קושניר לפני שבעה חודשים, התבססו על נתונים מבוססים. לדבריו 35,000 ילדים חרדים, שעלו לכיתה א' בתחילת שנת הלימודים במסגרת החינוך העצמאי ו"אל המעיין", לא ילמדו אנגלית, מתמטיקה ומחשבים. ולכן לא ברור איך הם ישתלבו בעתיד בשוק העבודה. ליברמן חושף נתונים לפיהם אחוז הזכאים לבגרות ברמת גן עומד על 89.4 אחוזים, לעומת בני ברק השכנה עם שיעור שמגיע ללא יותר מ-9.7 אחוזים. אם יש צורך בהוכחה נוספת, הרי שבעיר מודיעין עומד מספר הזכאים לבגרות על תשעים אחוזים, לעומת השכנה מודיעין עילית, שם מגיע שיעור הזכאים ללא יותר מ-5.9 אחוזים.

לדעת ליברמן, יש מי שמגדלים כאן דור של מסכנים ונזקקים, שיהיו תלויים כל חייהם בעסקנים החרדיים בגמ"חים ובתמיכות. האמירה הזאת של ליברמן נשמעת ריאלית ומדויקת. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שמרבית החרדים הם אביונים, שחיים בתנאי מחיה וצפיפות קשה, וסמוכים על שולחנם של עסקני המפלגות. זו אחת הסיבות שהמפלגות החרדיות והדתיות, אינן יכולות להרשות לעצמן להיות תקופה ארוכה מחוץ לממשלה. ריחוק מעטיני השלטון ימנע מהן להעניק את התמיכות למקורבים על חשבון הקופה הציבורית.

לדעתו של ליברמן, כל מי שעלה לארץ מכוח חוק השבות, גם אם הוא לא יהודי על-פי ההלכה, כי רק אביו הוא יהודי, הוא מזדהה עם מדינת ישראל, משרת בצבא עושה מילואים ומשלם מיסים, הוא יותר יהודי מכל תלמיד ישיבה שלא שירת בצבא, וחי מקצבאות על חשבון משלם המיסים.

ליברמן, חוזר ומדגיש שסיעתו תמשיך לדרוש בכל מו"מ, גם חוק שירות צבאי וגם חוק שירות לאומי, ואין לו כוונה להתגמש על עקרונותיו. אם זה תלוי בליברמן, והוא שוב לשון המאזניים, זה יהיה לא קל. לכן שתי המפלגות הגדולות עושות כל מאמץ שלא להזדקק לו. בליכוד תוקפים את ליברמן חזיתית, בכחול לבן נזהרים בינתיים.

ליברמן כמו ליברמן לא דופק חשבון לאף אחד. הוא אומר שעל עקרונות לא מוותרים, והולך על כל הקופה.

שירלי פאר יגרמן, מנכ"לית עירית רמת השרון, אוהבת מאוד שכותבים עליה שהיא תותחית, ולא פחות מכך שמאדירים את שמה. מתברר שהיא לא רק תותחית על, היא גם על-פי מה שניתן להתרשם, לא פחות ממפץ אינטלקטואלי.

יגרמן, שגילתה כנראה מהר מאוד מה שווה ראש העירייה אבי גרובר, מבינה שחלל ריק חייבים למלא. לכן מתנגדיה טוענים שהיא ראש העיר האמיתי של רמת השרון, והם גם מתרשמים שהיא כנראה גם נהנית מאוד לשמוע שאומרים את זה.

בשבוע חנוכה הדליקו נרות חנוכה ברמת השרון, באמצעות חנוכייה ניידת. באחד האירועים התבקשה פאר יגרמן, לעשות מה שהיא אוהבת ויודעת לעשות - לדבר. היא בחרה להתפייט ושאלה את הסובבים "איך מסבירים לילדים מה זה נס חנוכה? "כמו שנשאר לך אחוז אחד בבטרייה וזה מספיק לכל ימי החופש". היא השיבה תשובה אינטלקטואלית ומקורית.

אם תשאלו ברמת השרון, יהיו מי שיסבירו לכם שנס חנוכה האמיתי, הוא איך מצליחה פאר יגרמן לאחוז בתפקיד חייה כנגד כל הסיכויים. כמי שמלאה בעברה בין השאר תפקידים מרשימים, כמו מנהלת חברת "זר מתוק", ויושבת-ראש של עמותת הגנים הארצית ושל עמותת הורי הגנים ברמת השרון, הצליחה פאר יגרמן לנפץ מזמן את תקרת הזכוכית.

רק ראש עיר חלש שאוטם את אוזניו מלשמוע את דעתם של התושבים, יכול לנהוג כפי שנוהג גרובר. הטענה שנשמעת יותר ויותר נגד גרובר היא שהוא בובה של המנכ"לית, אבל הוא מוכן כנראה לספוג הכל ובלבד שימשיך לשבת על כיסא ראש העיר.

הוא עושה זאת למרות שקשה להאמין שהוא זוכה בזר מתוק, בכל יום שהוא בא לעבודה.

ראומה אלדר, קריינית החדשות המיתולוגית, הלכה לעולמה בתחילת חודש מאי השנה בגיל תשעים. נזכרתי באלדר ז"ל בעקבות מכתב שהגיע לידיו של יואב גינאי, איש הרדיו והטלוויזיה, שמגיש כיום את התוכנית "בילוי נעים" בגלי צה"ל.

במכתב שנכתב בראשון ביוני 1967 לחנוך גיבתון, שהיה מנהל רשות השידור, באמצעות משה חובב, מנהל חטיבת הביצוע וההדרכה, אחיה של ראומה אלדר, התבקש המנכ"ל גיבתון שלא לפגוע במעמדה של ראומה אלדר, שהייתה אחת הקרייניות הוותיקות והמנוסות של הרדיו.

מתברר, שבעקבות תלונות של מאזינים, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, על כך שאלדר "הפחידה" את המאזינים ו"הגבירה את סף החרדות", בעת שקראה חדשות, החליטה הנהלת רשות השידור, שראומה אלדר תפסיק לקרוא חדשות. חבריה הקריינים לא השלימו עם הגזירה, ופנו אל הנהלת רשות השידור, להחזיר את אלדר אל המיקרופון.

הם עשו זאת באמצעות מכתב, שעליו חתומים עשרה קריינים של הרדיו באותה תקופה: יורם ארבל, מרים אלון, אריה אורגד, יצחק איתן, יעל בן יהודה, גד ברקאי, מרדכי ברכאן, יצחק פרי, עדנה פאר ושרי רז. שבו נאמר:

"קיבלנו עלינו את הדין בדבר הגבלת מספרם של קרייני החדשות בימים אלה, ואין בכוונתנו לערער על הוראות מגבוה בתקופה קשה זו. אולם ברצוננו להביע תמיהה וכאב גם יחד, על שהחלטה זו חלה על הוותיקה שבצוות ראומה אלדר, ששימשה דוגמה לכולנו בניסיונה הרב, במסירותה ובנאמנותה, ואשר קולה הפך לסמל לציבור המאזינים בארץ וליהודי התפוצות. קרייני הרדיו מסיימים את פנייתם למנכ"ל רשות השידור וכותבים: "אנו מבקשים להחזיר את ראומה לצוות קרייני החדשות".

יורם ארבל, הקריין שהודיע בקול ישראל על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שהוא גם אחד מחותמי המכתב, לא זוכר את הדחתה של ראומה אלדר, וגם לא את המכתב שעליו מתנוססת חתימתו. הוא זוכר שבאותה תקופה נפוץ ברדיו סיפור לפיו משה דיין, שהיה שר הביטחון, ביקש שרק קריינים בעלי קול רגוע יקראו חדשות. זו כנראה הסיבה שרק שהקריינים שקראו חדשות באותה עת, היו יורם ארבל, משה חובב ז"ל, אריה אורגד ויצחק פרי ז"ל.

יתכן שדרישתו של דיין היא זו גם שמסבירה את הסיבה שבגללה הורה גיבתון שלא לאפשר לראומה אלדר לקרוא חדשות.