לא "סטירת לחי"; זריקת עידוד

במאמרה "זו סטירת לחי" קובעת סיגל בן דוד¹ כי החלטת עיריית חיפה, שבמוסדות החינוך שלה ילמדו רק תלמידים שמקום מגוריהם הקבוע הוא בעיר חיפה, היא סטירת לחי לכל בני המיעוטים, בעיקר דרוזים, שחיים מחוץ לעיר. הטיעון הבסיסי: בעבר, למדו הם או הוריהם וקרוביהם בבתי-הספר בעיר חיפה.

נראה שאת כותרת הכתבה, בחרה מתוך מלל הנכאים ששמעה מפי אלו "שהגזרה החדשה" נחתה עליהם לפתע והיא מנוגדת להרגליהם או דעותיהם. מאחר שהמתלוננים הצמידו לסיפור המעשה את המילים "אפליה", "כפיות טובה", "אי- צדק" ו"קיפוח" ועוד, בימים טרופים אלה, ערב חנוכה, המילים הללו "מדליקות" כל יפה-נפש, ללא קשר לאמת או לסיבה שמחוללת את התופעה.

שטחיות ובורות לא היו מעולם מידות טרומיות, אך בתקשורת העכשווית שלנו הם תקן כתיבה שכיח, כמעט הכרחי. אילו טרחה הכותבת לברר מעט את העובדות סביב סיפור המעשה, הייתה לומדת (סליחה על היומרה) שכללי משחק אלה קיימים בארץ כבר עשרות שנים ואינם אופייניים לצפון ולדרוזים אלא לכל האזורים ולכל המחוזות.

להחלטה זו סיבה מרכזית אחת: תקציב! תקציבי החינוך ברשויות המקומיות הם אחד הרכיבים הגדולים בספר התקציב העירוני ובאים לשרת את משלמי המיסים העירוניים, כשירות לאזרחי הרשות המקומית. מאז הטילה הממשלה על הרשויות את האחריות לארגון, מימון, ניהול והפעלה של מערכת החינוך העירונית בכל הגילים, הפך עניין זה לשיקול מרכזי בתכנון והפעלת השירותים העירוניים לאזרחים. בדרך כלל, אין נשימתי נעצרת למקרא עלילותיה של ראשת עיריית חיפה, אבל בנקודה זו איני רואה סיבה למתוח עליה ביקורת.

ככל שאנו חותרים להגיע למתקני חינוך והוראה מתקדמים ומשוכללים יותר ולצמצום מספר התלמידים בכיתה, גדל מספר שעות השהייה במתקני בית-הספר ובהיקף פעילויות החינוך המשלים. לאלה מצטרפים תנאי סביבה משופרים, תזונה ומתקני-עזר בתחום בית-הספר. ככל שאנו מנסים למשוך לתחום החינוך וההוראה בעלי מקצוע טובים יותר - גדלים סעיפי ההוצאה וההשקעה בחינוך בתקציב הרשויות המקומיות. גם במקומות שבהם מסובסדת הרשות המקומית ע"י הממשלה בחלק מתקציב החינוך שלה (מרבית הרשויות), מתרחשת אותה תופעה, אם גם בקצב נמוך יותר. אלא, שחוק הכלים השלובים עובד גם כאן; תקציב הרשות מוגבל, גם כאשר מדובר ברשויות עשירות והגידול בסעיף ההוצאות לחינוך ותרבות, גורע מנושאי שרות אחרים לתושבים, שגם הם באחריות הרשות המקומית.

השאלה, אם כן, איננה של אפליה או "הרעת תנאים", אלא של סדר העדיפות המתבקש מרשות מקומית, בבחירתה בין תושביה לתושבי רשויות אחרות. אם תחליט הממשלה לשנות את מדיניותה ולהגדיל דרך- קבע את תקצובה של חיפה בהתחייבות לתקופות ארוכות, לא תהיה לעירייה סיבה למנוע מתלמידים שמתגוררים מחוץ לרשות ללמוד במוסדותיה וחרף העובדה שציבור הבוחרים של ראש הרשות מתגורר במרחב העירוני, יהיה קשוב יותר לרחשי הלב של ישובי הפריפריה. אני גורס כך מתוך ידיעה שחיפה היא עיר מעורבת יהודית-ערבית ושאלת החיים בכפיפה אחת איננה פקטור משמעותי בתחום החינוך, במיוחד לא אצל ראשת העיר הנוכחית.

משוכנע אני שעיקרי דברים אלה ידועים גם למתלוננים וגם לשופריהם - המתנדבים והממומנים כאחד. אם כך, נותרת על-כנה השאלה מדוע רואים לנכון המתלוננים להשתמש בסילופים והטעיות כאשר הם מעלים טיעוני אפליה, שמצוצים מן האצבע? חלקה השני של אותה שאלה הוא מדוע עושים זאת כתבים ואמצעי-תקשורת, שגם הם יודעים אל נכון את עיקרי העובדות? התשובות לשתי השאלות אינן נעימות: אצל המתלוננים, אלה שקרים, שמונחים ע"י אידאולוגיית "המיסכנות" אליה התרגלו במשך שנים רבות. מאז חוק הלאום, מנסים גם הדרוזים לרכוב על גל האפליה המדומיינת גם כשאין לדברים שחר. הדרוזים משרתים בצה"ל כמו ישראלים רבים וטובים אחרים ואינם מופלים יותר מהם ברמת הפרט. אמצעי התקשורת העוסקים בשאלה זו מתייחסים אליה לא רק כחומר עובדתי אלא גם כחומר עסיסי ומתסיס שמגדיל את תפוצתם ולעיתים - כן, גם זה - משרת אג'נדה פוליטית מסוימת מאוד. חבל שכך, מפני ששתי הסיבות אינן מספקות לממשלה תמריצים חיוביים לקדם פתרון מיטבי ומזורז של הסוגיה. אך טיבעי הוא שמי שמותקף על לא עוול בכפו, אינו מפתח עודף רצון טוב כלפי תוקפיו.

אינני מתעלם גם מהשיקולים האחרים שבנושא, כגון פער אפשרי ברמת הלימודים הממוצעת בין מוסדות בערים מרכזיות וישובים פריפריאליים, או מגוון הזדמנויות לפעילויות אקס-קוריקולאריות ולחיי חברה מסוגים שונים ולהשפעת הסביבה החוץ-בית-ספרית על התהליך החינוכי הכולל. אלא שכאן הפתרון הנכון איננו להביא את הפריפרייה לעיר אלא לייצא את היכולות העירוניות לפריפרייה, מפני שהחינוך "הפורמלי", חרף חשיבותו הרבה, איננו חזות הכל בחיי הפרט והמשפחה, במיוחד בעידן הטכנולוגי החדש. יכולותיה של הפריפרייה מוגבלות מאלה של העיר הגדולה, בין היתר מפני שמקורות ההכנסה של ישובים קטנים ובינוניים, נופלים לרוב מאלה של הערים הגדולות (ומכאן גם במדד של השקעה לגולגולת בחינוך הפורמלי).

פיתוח מדיניות לאומית כוללת בשיתוף עם הרשויות המקומיות הוא תפקיד הממשלה; שילוב הפריפריה במדיניות זו, שאם נבחן אותה לעומק, תתכנס שוב לעניין התקציב ומקורות המימון
התפתחותם של ישובים פריפריאליים, מחייב רשות מקומית יוזמת, דינמית, יעילה וממוקדת תוצאות; לא זה המצב במרבית הישובים, במיוחד בישובים ערביים. כאן נכנסים לתמונה התושבים והמתלוננים. אם מבקשים הם באמת לשפר את תנאיהם ויכולותיהם, ישנן דרכים מגוונות לכך שלא זו המסגרת לדיון בפרטיהן; דבר אחד ברור: אין הם חפים מאחריות והדרך הקלה והמהירה כביכול, אינה תמיד הנכונה והמוצלחת.

שום עיר גדולה לא תוכל לספק בעצמה מענים לפריפריות בתחום החינוך או בכל סוג אחר של שירותים ציבוריים, ללא סיוע ממשלתי. לכן, השתתפות אקטיבית של תושבי רשויות הפריפריאליות ביצירת השינוי הכולל חיוני; ו"דמעות תנין" אינן הפתרון. במוקדם או במאוחר יחזור סיפור חיפה על עצמו גם באזורים אחרים, אלא אם תמנע זאת המדינה בהיערכות מראש. להערכתי, הממשלה לא תאמץ מדיניות של כינוס האוכלוסייה לערים מרכזיות וריקון הפריפרייה מנוכחות האזרחים החיים בה - ההפך הוא הנכון, חרף הנטייה העולמית המוכרת של נדידה מהכפר אל העיר. מאידך-גיסא, איכות החיים לעולם תהיה מושתתת על עקרונות של פיזור אוכלוסייה "אינטליגנטי" ואינטגרטיבי, כשהממשלה מספקת תשתיות ויוזמות עסקיות ראשוניות. לסוגיות איכות החינוך אין פתרונות קסם ואין קיצורי דרך; רומא, אף היא, לא נבנתה בהרף עין.