במשך שבועות עסקו פרשנים ומדינאים חובבים בשאלה: "מה קורה לארה"ב?" בעקבות ההכרזות על נטישת המזרח התיכון מזה והעדר התגובה על ההתגרויות האירניות מזה; אכן שאלה. המהלך הצבאי שביצעה ארה"ב לחיסול קאסם סולימאני, היה מאלף, אולם בא באיחור. חלף יותר מדי זמן בין ההתגרויות האירניות האקטיביות בארה"ב ובעלות בריתה באזור, במיוחד במפרץ הפרסי, לבין תגובה זו והדבר הוביל לתהליך של התפוגגות החשש האירני מפני הנחישות האמריקנית.
המדיניות שמפעילה ארצות הברית מול אירן - סנקציות כלכליות ופוליטיות חריפות - אזהרות חד-משמעיות כנגד תוכנית הגרעין שהתחדשה ופעולות נקודתיות ספוראדיות נגד מטרות בעלות חשיבות משנית, נטעה באירנים את התחושה שההעזה משתלמת. המשמעות של "העזה משתלמת" היא המשך נטילת הסיכונים, המשך הרחבת אזורי הפעולה ועוצמתה והימור על המשך הקצאת המשאבים החסרים שלה לקידום שאיפות ההתפשטות ע"ח העם האירני ותנאי חייו. משטר טוטאליטרי כמשטר האייתולות באירן מסוגל לנהל במשך תקופה ארוכה מדיניות מעין זו מפני שאין הוא בוחל באמצעי דיכוי נגד עמו שלו.
מאידך-גיסא, הישגים אירנים בזירה הבינלאומית, במיוחד האזורית, תוך צבירת הישגים אמיתיים ומדומיינים, שהמשטר מעצים אותם באמצעות התקשורת, מהווים, לפחות במידה מוגבלת, סם מרגיע ואפילו מעודד להמונים שעדיין תומכים במשטר האייתולות.
דומה ששני הצדדים משחקים "פוליטיקה גבוהה" זה מול זה. ארה"ב חזקה בהרבה מאירן בכל הנוגע ליכולותיה הכלכליות, הצבאיות והמדיניות, אולם חלשה יותר ומותשת יותר מבית, בשל בעיות הפנים ובעיקר בגלל הקיטוב בין הרפובליקנים לדמוקרטים, לאחרונה גם על-רקע ההתקרבות לבחירות 2020. התמונה המוזרה בארה"ב היא של נשיא לא קונבנציונלי שאינו עושה חשבון לאיש ועל כן ניחן בכושר ביצוע משמעותי מצד אחד ושל אופוזיציה חריפה שאינה עוסקת כמעט בשום דבר לאומי מלבד בנסיון להפריע בפעילותו ולהתישו בקמפיינים מנגחים מסוגים שונים. אלה רודפים את אלה כאשר לעיתים רחוקות יש להם צידוק מוגבל אך לרוב הם נטולי אחיזה במציאות.
הגורם המוזר ביותר בעיני במציאות זו היא התנהלות המפלגה הרפובליקנית. כמי שעקב אחר מהלכי מסע הבחירות לנשיאות ב-2016 ואחר כהונתו של טראמפ עד כה, הרושם המתקבל הוא שהרפובליקנים ללא טראמפ היו כושלים בגדול בבחירות 2016, ואילו כיום, במקום לתמוך בו לכהונה נוספת תמיכה אקטיבית, ולהכין עצמם לזכיה בבחירות 2020 לרבות תיקון המצב בבית הנבחרים (בו הפסידו את הרוב שהיה להם בבחירות האמצע, 2018), עיקר השאלות המעסיקות אותם הן עד כמה לתמוך בנשיא ומתי לסייע בידי הדמוקרטים במאבקם בו. נראה ש"הסגנון" הנשיאותי האישי של טראמפ, שהביא כבר לא מעט תוצאות חיוביות למשק האמריקני, חשוב בעיניהם יותר מהאחיזה בשלטון וקידום האג'נדה המבדלת אותם מהדמוקרטים, במיוחד מהאגף השמאלי הקיצוני של מפלגה זו.
אחרי שהתברר לעולם המשגה האדיר שבהסכם הגרעין שחתם אובמה עם אירן, התברר שזו לא נטשה ולא התכוונה לנטוש את תוכנית הגרעין שלה. עתה ברור מעבר לכל ספק שאירן ממשיכה לנגח ולטלטל את המזרח התיכון מתוך אסטרטגיה ומדיניות אקטיביסטיות של התפשטות אימפריאליסטית. שני הצדדים מתקרבים לנקודת ההכרעה של בחירות 2020 בארה"ב. האירנים מקווים להפסד של טראמפ ולעלייה של נשיא דמוקרטי, שימשיך בדרכו של אובמה ויעניק להם מבחירה או חולשה כרטיס כניסה למועדון האטומי העולמי; א"כ יהיה זה כבר משחק אחר לגמרי.
האמריקנים עדיין מקווים שסנקציות כלכליות שלהם, לבדן, יספיקו להכנעת האירנים ולא יהיה צורך בפעילות צבאית נרחבת. אולם יכולתם של האייתולות לשמר את שלטון האימים שלהם גם במחיר של אלפי הרוגים אירנים מזים כמעט בוודאות תקווה זו, כך שחלון הזמן של טראמפ להשגת יעדיו ולהשתמש בהישג במערכת הבחירות לחיזוק מעמדו, מתקצר במהירות.
לפיכך, חיסול סולימאני בא, כנראה לא במקרה, קרוב מאוד לנקודת הכרעה אסטרטגית אזורית. לחיסול עשויה להיות השפעה על הפעילות הקונבנציונלית האירנית באזור, בגלל הדומיננטיות המכריעה של מנהיג צבאי זה בניהול הפעילות האזורית. אם גם תרתע אירן מהמשך המהלכים בתוכנית הגרעין, חרף הכרזתה על פרישה מההסכם, ניתן יהיה אחרי הבחירות בארה"ב, אם יזכה בהן טראמפ, לחזור לשולחן מו"מ מנקודת מוצא טובה יותר.
בקו מחשבה זה מספר הימורים מסוכנים: א. אירן תמצה את ההזדמנות להתקדם בתוכנית הגרעין, עד לרגע שתשתכנע שארה"ב מוכנה ומתכוונת לפעול, אם יהיה צורך בכך, אזי גם לפני הבחירות. ב. לפי שעה אין ודאות שטראמפ ינצח בבחירות 2020, אם כי מול המועמדים הדמוקרטיים עד כה סיכוייו לא מבוטלים. ג. דומה שסולימאני הספיק לבסס אחיזה אירנית במספר רב של נקודות באזור המזרח התיכון. לפחות בסוריה אירן נהנית מתמיכה רוסית (בחלקה אקטיבית). ככל שהדברים נוגעים ללחימה בעצימות נמוכה ובמעשי טרור גרידא, ממשיכי דרכו של המנוח אינם קוטלי קנים, גם כשהם נופלים ממנו ביכולותיהם. אירן עצמה תעשה מאמץ גדול להמנע מנזקים חמורים להשקעות שכבר ביצעה באזורי השפעתה שלה בלבנון, סוריה, עירק, תימן, מדינות במפרץ סואץ, עזה ועוד. המשך הלחץ הכלכלי פוליטי מצד ארה"ב לבדה, לא ישיג את המטרה, אלא יוביל אותה להקצנת צעדיה בשני התחומים עד אשר לא ניתן יהיה עוד להסיגה לאחור.
בשלב זה עומדות במערכה מול אירן גם ישראל, ובמידה פחותה סעודיה והמיפרציות. חילופי השלטון בבריטניה מצביעים על אפשרות שגם היא תצטרף תוך זמן לא רב לארה"ב ותשתף עימה פעולה גם בתחום הצבאי. בתמונה גדולה יש לקחת בחשבון גם את האימפריאליזם הטורקי המתפתח תחת
ארדואן בסוריה, לוב, והאגן המזרחי של הים התיכון. אם יווצר שת"פ בין שתי מדינות אלה, מלחמה אזורית תהיה אימננטית. חרף העובדה שאירן היא שיעית וטורקיה סונית, מול "הכופרים" (ישראל והמערב הנוצרי) ומול הגמוניה מצרית או סעודית, יש לשתי המעצמות האזוריות הנ"ל אינטרסים משותפים.
המהלך האמריקני האחרון נגד סולימאני הוסיף למשוואה, לאחר תקופה ארוכה מדי של שקט צבאי יחסי ואי-ודאות באשר לכוונות ארה"ב, את גורם הלחץ הצבאי. אם יתפכחו האירופים, בעיקר גרמניה וצרפת ויצטרפו לארה"ב בסנקציות נגד אירן, יתרחש בתחום זה שינוי משמעותי, שיאיץ את השחיקה הכלכלית ואת אי-היציבות הפוליטית הפנימית במדינה זו. אולם, לאור העובדה שהערכות מומחים גורסות שפריצה אירנית לגרעין מלא היא עניין של פחות משנה, מול הגרעין, בנקודת זמן זו, קיימות רק ארה"ב וישראל ככוחות אפקטיביים. אם אין רצון להגיע להכרעה בסוגיה זו ערב הבחירות בארה"ב, ארבעת החודשים הקרובים הם חלון זמן קריטי.
לאחרונה הצהיר הנשיא טראמפ שאם אירן תפגע בכוחות אמריקנים או כוחות ידידותיים אחרים, תתקוף ארה"ב 52 מטרות אירניות שסומנו כבר לצורך זה. אפשר שהוא עדיין מנסה למנוע שימוש בכוח צבאי אבל אפשר גם שהוא מכין את הרקע למהלך גדול הרבה יותר מול הגרעין האירני.
אני מעריך שישראל מתואמת בפעולותיה בלבנון סוריה ועירק עם ארה"ב. חיסולו של סולימאני יכול לסייע לפעילות האזורית של ישראל לבלימת נוכחות אירנים ובני בריתם בסמיכות לגבולות היבשתיים שלנו. הראיה הישראלית חייבת להיות ארוכת-טווח ולקחת בחשבון שינויים גיאופוליטיים מגוונים ואפילו משמעותיים מאוד. לפיכך, אם תפעל ארה"ב נגד 52 מטרות באירן, תהיה זו פעולה בעלת משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת, ועל ישראל להיות מוכנה לפעול בזירות הקרובות אליה והחשובות לה, כאשר תמונת העתיד הרחוק ומשמעויותיו לנגד עיניה. אין ספק שבתנאים אלה, יהיה חיזבאללה בלבנון היעד הראשי והראשון של ישראל, שאותו יהיה עליה לחסל גם ככוח צבאי וגם כגורם פוליטי בלבנון.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
