מעמד הפרידה של יעקב, אבי שבטי ישראל מעל בתי בניו מתחיל ב"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט, א') ומסתיים ב"וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" (שם ל"ג). אף על-פי שהשורש א.ס.ף עשה דרכים הרבה בשפה, ממשמע של ללקט, והתקבץ, ולהתכנס, ולהוסיף, על כל הצמתים האלה מרחפת המשמעות של "סוף". האיש קורא לבניו המקיימים משפחותיהם ערי גושן הפזורות, להתכנס בבית אביהם למעמד שיש בו נבואה, וצוואה, וברכה, ופרידה. הבנים החיים נאספים אל אביהם, ואביהם אוסף עצמותיו, מכנס כוחותיו האחרונים ונאסף אל אבותיו המתים. סוף עידן.

אבל אין תוגת סוף ועצבת במעמד. אין עננה אפורה וכבדה של חרדה מפני עצם הקרבה למהותו הבלתי נסלחת של המוות. אין דמעות בפרידה הזאת. הניצבים על העומד למות מקיפים אותו בלא אומר, בלא ניע. אין צורת פועל בתיאור העמידה שלהם. הם סבילים. הוא פעיל. הוא לא נופל שדוד, בחוסר האונים האחרון נכנע לצל המלאך הקרב. הוא הקורא להם לבא מרחוק. כשהם באים, מעט מעט, מתאספים, הוא ממתין להם. באו - הם לא מוצאים זקן נאנח, ממלמל או אילם כבר. הוא מדבר אליהם. לא לוחש. דברים קשים כגידים. "וְאַגִּידָה לָכֶם", גם דברי שיר, מדודים, שקולים. לא מכחיש את העבר, לא מטשטש, לא מתיירא מלומר "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, ה'- ז'). מה צריך לומר שהם אחים. ברור שהם אחים. אבל לא רק הם אחים. הכל אחים. לכן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, משמע נפרעתם ממאנסי אחותכם דינה כאחיה, כממונים על כבודה, שכחתם שאתם לא רק אחים לדינה אלא גם בנים ליעקב, וכבנים עכרתם אותי, פגעתם בי, לא משלתם ברוחכם והפכרתם את אביכם לזעמם של אדוני הארץ. "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז". אין כבוד לכבוד המשפחה הזה.

הוא לא מהסס לצוות על העברת הבכורה מראובן ליהודה. כופה את אדנותו. לא מחכה להתמודדות הבלתי נמנעת בין האחים על הבכורה. הוא חוסך לבניו את מה שעבר עליו הוא כאשר לחם את מלחמת הבכורה של הסגולות בבכורה המולדת, מלחמה שהביאה אומנם ל'ניצחון', אבל במחיר הכבד של כל שרשרת הנדודים, והגלויות והשעבוד לארמי. יהודה ראוי, זבולון, שהקדים מעשה של אדנות כדי למעט את אדנות אביו בשוכבו את פילגשו, לא. אחד אל אחד, הוא סוקר את שהיה, את שצפוי אולי להיות. ורק אחרי כן, הוא מברך את בניו אחד אל אחד, "... וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" ( שם כ"ח) ללא קשר עם מה שהיה, לא רק כשבט, ברכה אישית, ממוקדת לפרט, קושרת כל בן לחוד אל אל סמכויות האב, ואבי האב, ואבי אב האב. אישית.

אחרי כן הוא מצווה את בניו. הצוואה היא שעליהם לזכור כל ימיהם, גם בימי הטובה והרווחה כי הם גולים במצרים. הוא לא אומר להם זאת במילים מפורשות. אבל בבירור. במעקף. האמירה שלו היא "קִבְרוּ אֹתִי אֶל-אֲבֹתָי אֶל-הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם" (שם, כ"ט) משמע, אני זמני כאן. גם אתם. זיכרו כי אתם ארעי, המקום הוא כנען. מצרים היא ניכר. לתבוע קבורה בכנען זה לומר כי כל מגורי חיים אחרים הם גלות. זה הרבה יותר מאשר בקשה להיטמן באחוזת קברי המשפחה. זה צוואה. זאת האמירה של "יציאת מצרים" כמצוות עשה, המחכה לעיתה, וכשתבוא, ראוי להחישה.

אפילו המיתה עצמה היא מיתה בה יש לו לישיש מעין שליטה על סופו. זה לשון המספר. הוא מודע", אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי" עובדה, צלול, לא גוסס. הולך. בוחר את הרגע. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו"(שם,ל"ג). רק אז. בשליטה. אז הוא "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה" (שם", ואז, בכוחו " וַיִּגְוַע" (שם) ואז בבחירה של פועל המזכירה את העובדה כי לקבורה היו שלבים, הטמנה, ולאחר זמן איסוף העצמות ונתינתן בסרקובג', בארון, והבאה לקבורה באחוזת קבר " וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" (שם). יעקב הולך אל עולם האמת, שלם בחייו, שלם במותו. אין לא אבלות על קיצו לא מספד מוקדם. לא ייאוש על שחוקת כל חי היא למות. להפך. הוא מדבר בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם, א').

מה היא אחרית הימים?

סוף כל הדורות? הימים שאין אחריהם ימים עוד? אם אין אחריהם ימים, לא יכול לקרות עוד דבר, תם הזמן, תם כל שיכול להיות. ב'כתר יונתן' תרגום עברי לארמית של יונתן בן עוזיאל כתוב שבלעם, שאף הוא דיבר על אחרית הימים כיוון לדברים שיקרו "בסוף אחרית הימים" (על מדבר כ"ח). אם 'אחרית הימים' היא הימים האחרונים, אי-אפשר לומר שיש להם התחלה או סוף. אבכל בעל כתר יהונתן אמר. הרמב"ן מתמודד אף הוא עם המשמע. עולם שאנו חיים בו, שברא הבורא, הוא נצחי, אין סוף לימיו אלא יש סוף לעידן של ימים אלה, "לדברי הכל 'אחרית הימים' ימות המשיח הם". (על בראשית מ"ט) כמו שחזו הנביאים ישעיה (פרק ב',א'-ד') ומיכה (פרק ד' א'-ד) "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְ.ה.וָ.ה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם .ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְ.ה.וָ.ה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְ.ה.וָ.ה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"." (מתוך ישעיה). אחרית ימים זאת היא עידן של פיוס עולמי. של אחדות האמונה הקושרת את האנושות לאגודת שלום אחת, המציבה את המקדש בירושלים כבירת החפץ העולמי לטוב ולישר ולצדק ולשלום.

זאת אחרית ימים הדומה למה שהורה הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ט הלכה ב') "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה.... שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת.... ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק... ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין א העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". ימות המשיח אפוא, הם חזון אוטופי, שאנוס להתקיים. עידן ארצי בעולם מתוקן. אברבנאל על ישעיהו פרק ב, רואה בדומה, אולם עם מיקוד שונה "ואין ספק שיכוין לימו' המשיח, כי הם אחרית ימי הצער והגלות לישראל, כי לא יצטערו עוד בגלות אחר אבל יהיו נושעים תשועת עולמים". לפי ראייה זאת אחרית הימים שמדבר בה יעקב היא קץ גלות מצרים. כך גם הבין הרב נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב, בפירושו 'העמק דבר' "אלא משמעות אחרית הימים הוא סוף ימי התקופה שהמדבר עומד בו, יעקב דיבר בתקופות הגלות ומה שיהיה ביציאת מצרים ומכניסתם לארץ ישראל" (על ב בראשית מ"ט). לכל תקופה יש אחרית ימים שלה. כל עידן ננעל ועידן שבא אחריו הוא אחרית הימים שלהם, אחרית של ימי חסד אחרי ימים של חסר. הרבה ימות משיח ממתינים להרבה ימים של צער ולחץ.

רש"י (על ישיעיה פרק ב') רואה ב'אחרית הימים' ימים של אחוות אנוש פשוטה, "באחרית הימים - לאחר שיכלו הפושעים". אפשר כי למד כן כשסמך הפסוק בתהלים תהלים "וּֽ֭פֹשְׁעִים נִשְׁמְד֣וּ יַחְדָּ֑ו אַחֲרִ֖ית רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽתָה" (תהלים ל"ז,ל"ח). אבן עזרא פותר את חידת 'אחרית הימים' ואומר על הושע פרק ג') כי "באחרית הימים והם סוף נבואת הנביאים" כלומר הימים בהם אין עוד צורך לא בתוכחה, ולא בנחמה, לא בהנהגה רוחנית התובעת תיקון עולם ולא באבירי אמונה המבטיחים עידן של טוב ושלווה שלימה. ואין קץ עוד למעיינים במשמע 'אחרית הימים'.

על כן, ראוי לבחון את המשמע בהקשר למעמד הפרידה של יעקב, כי על כן דומה שכל ההתמודדויות עם המשמעות של 'אחרית הימים' אינן קולעות למעמד הפרידה האצילית.

צריך לפרק 'אחרית' מ'ימים'. יש אחרית פשוטה. כגון "ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ" (קהלת ז',ח'). על הקו הליניארי של ההתרחשויות אין לדעת מראשית דבר מה יהיה בסופו, חוסר הודאות מטלטל, לרע או לטוב, בסוף הדבר יודעים להעריך מה היה טיבם בתחילה. התחלה-ראשית, סוף-אחרית. קרוב לזה מה שאמור בספר דניאל על המראות שראה ביאור שם הוא חוקר מה יהיה בקץ הנפלאות "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי-סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד-עֵת קֵץ" (דניאל ז'-ח'). מה שצופן העתיד, האחרית, הוא סתום, חתום, חידה. האחרית היא פשוט מה שבא אחרי ההווה. ההווה ידוע. האחרית-מסתתרת.

אך יש גם משמע אחר לחלוטין ל מושג אחרית. נביא החורבן, ירמיהו מנבא מתוך ייאושד המפולת על התקווה "כי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם-יְ.ה.וָ.ה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיהו כ"ט,י"א). פשוט. אחרית היא תקווה. אחרית הימים הם ימי התקווה שיבואו. הצירוף הזה איננו של ירמיהו בלבד. בספר משלי אומר החכם מכל אדם "כִּי אִם-יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת" (משלי כ"ג,י"ח) שוב אחרית ותקווה אחת הנה, וכן "כִּי לֹא-תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (שם כ"ד,כ) התקווה הי כי אין אחיזה של הרע בעתיד.

זה המעמד. זאת הדרמה האנושית ספוגת התקווה. במיתה של יעקב, הוא אומר לבניו את 'אחרית הימים', את התקווה, את הבשורה כי למרות שהוא עם רדתו מצרימה גזר עליהם גלות, הווה של רווחה חומרית עכשיו אבל של שעבוד שעתיד גם לרוקן גם את הרווחה החומרית, ראו ביום מיתתי כי יש תקוה, כי אני הולך למות ונאסף א אבותיי, אבל אתם "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", יום יבא ותתכנסו מכל ערי הגלות, ותתקבצו יחדיו באחרית הימים, בימי התקווה שבא תבא. אחרי מצרים. אחרי כל גולה. אחרי כל שבר ענן של האנשות, לתקופותיה, יש אחרית יצים, תקווה. וסופה בכל דור יש אחרית הימים אחריו. בכל עידן של מצוקה, מצוקת הקיום, או מצוקת הרוח, מצוקת הביטחון או מצוקת הספקיות, צמצום האופקים ומוראם של הצללים, צריך אדם לדעת כי יש אחרית לימים האפורים. התקווה. זאת ברכת יעקב.