80 שנה לרכישת קרקע כיעד אסטרטגי-פוליטי

באפריל 1936, בעת כהונתו של הנציב העליון ארתור ווקופ, פתחו ערביי ארץ-ישראל בשביתה כללית, שהייתה למרד צבאי לכל דבר. ההתקוממות דוכאה על-ידי הצבא הבריטי רק בקיץ 1939, לאחר מאמצים רבים, אבדות ובעלויות תקציביות גבוהות.

ב-18 במאי שנת 1936, במהלך המרד, הוחלט בלונדון, כדרכם של הבריטים, על הקמת ועדת חקירה בדרג ממלכתי. על הוועדה הוטל לבדוק את גורמי המאורעות ולהציע פתרון בר קיימא לסכסוך בין שתי העדות בארץ-ישראל. בעקבות מינוי הוועדה המלכותית התנהל בתנועה הציונית דיון על האסטרטגיה לפעולה.

נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית חיים ויצמן סבר שהמאבק נגד הבריטים צריך להתרכז סביב הגדרת המושג "קרקע ראויה לעיבוד" וכי יש לטעון כי משמעות המושג תהיה תלויה בכמות העבודה וההכשרה שהושקעה בקרקע (סיקול, חריש, ביעור עשביה ועוד). לאחר תום ההכשרה הוסיף ויצמן שכמו בקרקעות המצויות באזורים השוליים ניתן יהיה גם בנגב להקצתן לחקלאות.

ויצמן ביקש להדגיש בפי הבריטים שעיבוד הקרקע לא יגרום לתופעת "אריסות" בקרב הערבים. ראש המחלקה המדינית משה שרתוק (שרת) צידד בהצגת הכדאיות הצבאית עבור הצבא הבריטי שיזכה לתנועה יבשתית נוחה לכיוון התעלה והודו אם עקבה תיבנה ותיושב בידי יהודים.

שרת אף עמד על ערכו התעשייתי של הנגב העשוי להביא תועלת לבריטים בעתיד. במקביל, הרגיע שרת את המנהיגים הערבים בארצות השכנות והבטיח להם בשם התנועה הציונית כי לא יישלל הבסיס הקרקעי מאלה המתפרנסים מהקרקע. כלומר, גם הוא הדגיש שרכישת הקרקע לא תפגע באריסים ובבעלי הקרקע הערבים.

בן-גוריון, שמאז 1935 היה ליו"ר הסוכנות היהודית וליו"ר ההנהלה הציונית, התעקש להבליט היבט אחר ונזקק לכתב המנדט בו נאמר כי חובתה של ממשלת המנדט על סמך סעיפים 6 ו-11, למסור לתנועה הציונית קרקעות בבעלות המדינה וקרקעות המצויות באזורים צחיחים שמעולם לא עובדו לצורך התיישבות.

יו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין היה יריב פוליטי לבן-גוריון ולתומכיו במפלגה בהסתדרות אבל בתחום רכישת הקרקע נמצאה דרך לשיתוף פעולה. הוא הציע, ערב בואה של ועדת פיל לארץ אסטרטגיה יישובית-קרקעית מיידית:

"מהי סטרטגיה (אסטרטגיה) לרכישת קרקע עכשיו? עוד לפני המלחמה (הראשונה) היה ויכוח בין תומכי הפיזור לתומכי האיחוד. גושים או רשת? היום, מתוך השקפת הביטחון, צודקים אלה שתמכו בריכוש (ברכישת) אדמות ישובים (אדמות חקלאיות עבור יישובים יהודיים).

יש יותר ביטחון אבל מתוך השקפת העם היהודי, צודקים אלה שתמכו בפיזור. כך גם נוכל לשים קץ לרעיון הקנטוניזציה בארץ-ישראל. ממילא בתקופה הקרובה לא אנו שנחליט היכן לרכוש. זה יהיה תלוי ברצונו של הערבי. עלינו להכין האמצעים. לקנות ובכל מקום".

התגובה אם כן לקראת בואה של הוועדה המלכותית (ו.פיל) מלונדון לירושלים נתגבשה בשני אופנים: הצעות מעשיות לעריכת סקר בדרום ובנגב ורכישת קרקעות שם מחד-גיסא ותביעה מבריטניה למלא את התחייבויותיה כבעלת המנדט כלפי הבית היהודי הלאומי ומתן אפשרות להתיישבות על קרקעות שבבעלותה מאידך-גיסא.

בתזכיר מאפריל 1936 הציגה הסוכנות היהודית לפני הוועדה המלכותית את עיקר ממצאיה בנוגע לטיב הקרקע ואפשרויות עיבודה. מומחיה טרחו להוכיח, שנתוני הממשל על הקרקע שבבעלות המדינה הם שגויים, ונועדו לפגוע במתכוון, בסיכויי ההתיישבות היהודית החקלאית בארץ-ישראל, ובמיוחד בנגב.

לגבי מחוז זה טענו ראשי הסוכנות כי כמות הקרקע שבידי היהודים אינה כה גדולה, כפי שהממשל הבריטי מעוניין להציג בפני העולם. יתר על כן, הסוכנות האשימה את מומחי ממשלת המנדט כי הנתונים שהוגשו לעיון ציבורי אינם אמינים: כך למשל הבריטים קבעו כי היהודים החזיקו בנגב באפריל 1936 כ-1,326,000 דונם ואילו הערכת הסוכנות הייתה נמוכה בהרבה ודיברה על כ-100,000 דונם. ובכן, מנין נבע פער זה?

הפער בין הערכת הממשל לבין הערכת הסוכנות נבע משתי סיבות עיקריות: האחת, המעריך הראשי של ממשלת המנדט, ממלא-מקום נציב הקרקעות, נקט מידת דונם טורקי לגבי הקרקעות שבידי היהודים. מידה זו הייתה קטנה ממידת הדונם המטרי, ובדרך זו התקבלו בפועל יותר דונמים.

יתר על כן, הוא הסתמך בחישוביו על כל העסקות שנרשמו במשרדי האחוזה (הטאבו) ואילו הסוכנות היהודית הציגה רק את השטחים הטובים לחקלאות שיש בידה, ולא הכלילה בחישוביה את השטחים באזור ים-המלח, שנמכרו בזיכיון לחברות מסחריות יהודיות למטרות מסחריות בלבד. וכך, הפער בעמדות הצדדים המשיך להתקיים וליווה את החקירות הנוספות שנעשו בשאלות שטח הקרקע, עד ראשית שנות הארבעים.

במשרדי הסוכנות הוכן תזכיר שהוצג בפני יו"ר הוועדה הופ-סימפסון ויותר מאוחר בפני הוועדה המלכותית בו נאמר כי הממשלה העריכה כי שטח הקרקע הראויה לעיבוד בנגב משתרע על 1,640,000 דונם ואילו תזכיר הסוכנות קבע כי השטח משתרע על למעלה משני מיליון דונם ושניתן ליישב עליו 1,000 משפחות.

בזירה הדיפלומטית נחלה הסוכנות הצלחה כאשר הוועדה המלכותית מאנה להסכים עם טענות משלחת שיח'ים מהנגב (שאורגנה כנראה בידי הוועד הערבי העליון) ומכירת הקרקע בנגב תחת תנאים מגבילים - תמשך.

בחורף 1936 התברר לסוכנות כי בריטניה מתכוננת לחוקק חוק שיבטיח "יחידת מחיה קרקעית" לחקלאי המקומי (שגודלה שונה מאזור לאזור), שיאפשר ליורש הראשון למכור (על-פי כללי היתרון) ליורש שני, וכך, למנוע באמצעות החוק את המשך רכישת הקרקע בידי יהודים ברוב אזורי הארץ.

הבריטים הרגיעו את הסוכנות שניתן יהיה לסחור בקרקעות שכבר נרכשו וכן שהחוק לא יחול בשלב הראשון על אזור באר-שבע בשל קשיים משפטיים להוכחת בעלות בקרקע. כך למשל נקבע כי יחידית מחיה בנגב הצפוני תהיה כ-250 דונם והיא תהיה חייבת במס של 8 מיל לדונם. התגובה הציונית לחוק העתידי הייתה רכישת קרקע בכל מקום, במהירות כולל בנגב תוך ידיעה שההשקעה עלולה לרדת לטמיון.

בן גוריון דרש מהנציב העליון לקבל קרקעות בנגב ליד מקורות מים ולשמור בהן זכויות לבדואים שגרו בשכנות. בשלב זה היה בן-גוריון למנהיג הדוחף את הסוכנות והקק"ל להגביר מערבות ברכישת קרקעות הנגב. הוא הצביע על כך שוועדת פיל כתבה בדוח שלה שבאזור באר שבע ועזה יש כרבע מיליון דונם המתאימים לעיבוד ובשל כך ערך סדר עדיפות חדש:

רכישת קרקעות להצלת ההתיישבות בגליל ובהרי המרכז ובטווח הרחוק יותר - רכישת אלפי דונם בנגב ובקרבת מפרץ עקבה כדי להכינם כתשתית חקלאית עבור מהגרים יהודים מאירופה שיבואו ארצה. במקביל תבע מהמוסדות לגלות במהירות מים תת-קרקעיים ואף בניגוד להוראת הממשלה והבטיח שהמוסדות הציוניים יממנו קידוחי מים בנגב גם בלא הסיוע המנדטורי.

לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל פרץ פולמוס חריף בקרב המוסדות - היכן יש לרכוש קרקע וליישב: בגליל או בנגב. כזכור הוועדה הקצתה למסור את הגליל ליהודים ואת רוב שטחי הנגב לערבים.

יו"ר מחלקת הקרקעות של הקק"ל יוסף ויץ, הביע עמדה שונה מעט מגישת בן-גוריון: הוא קבע כי יש להעדיף את הגליל על פני הנגב. לגבי הנגב תבע שהסוכנות תדרוש מהמנדט להעמידו כרזרבה קרקעית בשעת הצורך עם הגירה רחבה של יהודי אירופה.

למרבה ההפתעה ההנהלה הציונית קיבלה את עמדותיו והשיבה לממשלת המנדט כי היא תובעת את הגליל ובו בזמן אינה מוכנה "לעסקת חליפין" עם קרקעות הנגב. שלושה מהאישים הבולטים התנגדו לעמדת ויץ שבן-גוריון הצטרף אליה - יהודה מגנס שטען כי בלא הנגב תהיה מדינת ישראל העתידית ננסית; ברל כצנלסון שטען כי דווקא הקרקעות מדרום לבאר טוביה הן הטובות ביותר לחקלאות מודרנית ומשה סמילנסקי שעמד על כך כי 12 מיליון הדונם של הנגב הם הם הפתרון לעם היהודי העומד בפני גירוש מאירופה האנטישמית.

ויצמן שחיפש פשרה וביקש להתאים דרישות הציונות לאינטרס הבריטי האמין כי טוב להשאיר הנגב בשלטון הערבים, כי כך יהיה קל יותר לרכשו בעתיד. בן-גוריון לקח את הצעת ויץ קדימה וטען כי יש להשאיר הנגב תחת שלטון המנדט ובכך למנוע עימות עם הבדואים בעת הקמת נקודות בו וכן למנוע מהשליט איבן-סעוד להתקומם כנגד הקמת הבית הלאומי ולסחוף עמו את המוסלמים בארצות ערב השכנות.

בן גוריון ראה בקבלת תוכנית החלוקה צעד טקטי שיאפשר לתנועה הציונית להתבסס ולהמשיך במאבקה לרכישת קרקעות והתיישבות נוספת. הוא ביקש לראות את הנגב תחת שלטון בריטי בהנחה שהמדבר לא יברח ואיש חוץ מהיהודים לא יבוא להפריחו.

בן גוריון הלך רחוק יותר והסכים לוותר על שטח דומה במדינה המוצעת ליהודים, שטח עליו יוכלו לחיות 50 אלף איש, וזאת כדי להמשיך ולפרוץ לנגב בסיוע צ'רטר בריטי. מכל מקום בן-גוריון סירב להפסיק ולו לרגע את רכישת הקרקעות בנגב. על-פי המצב הפוליטי המסובך גיבש בן-גוריון תוכנית "הזויה" שעיקרה: היהודים יקנו מהאמיר עבדאללה בכסף מלא את הנגב ובכך יאפשרו לבריטים להראות "כמי שהפקידו תחילה את הנגב בידי הערבים" והללו הם שהחליטו למכרו.

ההצעה לא התקבלה לא על-ידי חבריו במפלגה ובמוסדות ולא על-ידי הבריטים והוא מעולם לא חזר אליה. זאב ז'בוטינסקי התייחס לנגב, עד פרסום חקו הקרקע בשנת 1940 כשטח חסר חשיבות. הצעתו בפועל כללה כמה צעדים: אץ ראה בנגב שטח מדברי רחוק וממילא הערבים לא יסכימו שהיהודים יספחו אותו אליהם. ב. יש לחקור את טיב הקרקעות משני צדי הירדן, כולל הנגב, ויש לחלקם באופן שווה בין הערבים ליהודים.

ג. היהודים ישמרו קרקע זו עבור מהגרים יהודים מאירופה. ד. אין לתבוע מבריטניה לתקצב מחקרים אלה אלא, לייסד מלווה לאומי יהודי לצורך זה. כמובן שההסתדרות והשמאל לא התייחסו ברצינות לתוכנית ז'בוטינסקי ולא ראו בו בר סמכא באשר להתיישבות יהודית במדבר. ביוני 1937 שירטט בו גוריון בפני חברי הנהלת הסוכנות את גבולות הדרום האידאליים: צפון ים-המלח, הערבה עד אילת, שטחים מדרום לבאר-שבע בקו ישר עד חאן-יוניס.

שרת אף הוא התערב במאבק בין האישים ודחף לקראת יישוב כל השטח שתוכנית פיל נתנה ליהודים עד שבן גוריון נאלץ לגעור בו בטענה שאין זה מעניינה של המחלקה המדינית לקדם רכישת קרקע בנגב. בחורף, יצא בן-גוריון ללונדון מצויד בנתוניו של הכלכלן דוד הורביץ, שמתן הנגב ליהודים יפתור את בעיות המחסור בדגנים בארץ-ישראל. שר המושבות אורמסבי-גור וחברים בכירים "בלייבור" הקטינו בחשיבות הנגב ליהודים וויצמן נקרא שנית אל הדגל על-מנת לשכנעם לתמוך בסיפוח הנגב למדינה היהודית הקטנה..

על מנהל המחלקה הטכנית בחברת "הכשרת היישוב" זלמן ליף הוטל לבצע בדיקות קרקע במרבית אזורי המשנה בנגב, כדי להכין מפת התיישבות אפשרית. כך יצא ליף בליווי מומחים לבדוק את אזור כורנוב, עסלוג', ועוג'ה אל-חפיר. החשש היה שקרקעות מלוחות אלו יזיקו לגידולים החקלאיים.

הממצאים נועדו לעלות על מפה מנדטורית בת 1:250,000 והציגה את "גבול העיבוד" ממזרח למערב. הגבול החל מדהריה עבר דרך ביר מנסור לאורך ודי שריעה, חצה את הודי ליד עזה, עבר ליד שיח' נוראן ומשם מערבה לאזור שוקת א' סופי.

כן נערכו בדיקות בכמה גושי קרקע כמו: א-סיר ומדסוס-מדבח. וכך, הייתה הסוכנות היהודית מצוידת במפה לקראת בואה של ועדת וודהאד שסימנה את האתרים האפשריים להתיישבות באזור. בשלהי 1936 התפרסם מחקרם של יוסף ויץ וזלמן ליף על קרקע "פליחה" ו"בלתי פליחה" בארץ-ישראל.

המחקר הגיב על טענותיה של הוועדה המלכותית וקודמותיה שאין בנמצא קרקעות מדינה שאפשר יהיה להרחיב בהן את שטחי העיבוד של הבית הלאומי. ליף הוכיח כי מפות השומה החקלאיות שהכין המנדט משנת 1934 ואשר קבעו 16 קטגוריות מס שונות, הן בלתי מדויקות משום שלא נערכו על בסיס קדאסטרי (גושים ובעלויות) וכן משום שורטטו בקנה מידה קטן.

משום כך, הכין ליף בעזרת "ועדת הגבולות" של הסוכנות מפה עם אזורי עיבוד אפשריים חדשים כולל הנגב. בתמיכת הנהגת המוסדות הציג ליף בפני המנדט מפה אשר הצביעה על כך שהתנועה הציונית מוכנה לוותר כרגע על חדירה לנפת באר-שבע אך דרש מהם בו בזמן, להכליל בתחומי המדינה היהודית את השטחים בעלי הערך החקלאי בצפון הנגב, של נכללו עד עתה בנפת באר-שבע.

בתקופה שבין הוועדה המלכותית לוועדת וודהאד הגבירה הסוכנות ומומחיה, בעיקר מהנדס המים לואי פיקרד, את מאמציהם לגלות מקוראות מים תת-קרקעיים בנגב. ואכן, מאמציהם נשאו פרי וברכסי הכורכר הגובלים בצפון הנגב נמצאו כמויות של 300 מ"ק/שעה בעומק של 200 - 300 מטר.

הבריטים מצדם, המשיכו בבניית סכרים עבור הבדואים באזור כורנוב ועוג'ה אל-חפיר. התוצאות היו בלתי מספקות והסוכנות לחצה על הקמת מעל מים ארצי, בתמיכת הבריטים, שיוביל את מי הירקון לנגב. בראשית 1938 דיווח פיקרד לסוכנות כי מצא מים בעומק רב בקו באר-טוביה, עזה וחאן יוניס במליחות סבירה (400 מיליגרם כלור לליטר) להשקאה חקלאית. דרומית לבאר שבע קבע המהנדס המים, כי נמצאו מים באיכות גרועה (700 - 1200 מיליגרם כלור לליטר) שאינם מתאימים לחקלאות.

למרבה אכזבתם של בן-גוריון וויצמן הכין פיקרד תזכיר שקבע כי האזור המוקף ביישובים הבאים: רפיח, עזה, רוחמה, באר שבע, עוג'ה אל חפיר, והגבול המצרי אינו יכול להיחשב לאזור הניתן להשקיה משום שלא נמצאו בו מי תהום (במקדחות המים הבריטיות שלא העמיקו אז ליותר מ250 מטר). למרות נתוני פתיחה גרועים אלה סברו השניים שדיפלומטית יש להמשיך ולתבוע את הנגב כשטח התיישבות יהודי לגיטימי.

נראה אם כן שבעת עבודת ועדת פיל, פרסום המלצותיה והקמת ועדת וודהאד (1936 - 1939) לא קיבלה ממשלת המנדט את הערכת מומחי הסוכנות באשר לקרקעות ראויות לעיבוד והיכולת להשקותן בנגב. יתר על כן, הממשל חשש מהתלקחות מעשי איבה על-רקע זה בין בדואים ליהודים וביקש לשמור את הנגב כשטח הערכות בריטי, ריק מהתיישבות עבור הצבא העלול לסגת מהתעלה מפאת התנאים הבינלאומיים.

ההפרש בין הערכות מומחי הוועדות הבריטיות כולל הופ-סימפסון לבין מומחי הסוכנות היהודית באשר למציאות קרקע הניתנת לעיבוד בנפת באר-שבע היו יותר מחצי מיליון דונם. בנוסף, הסוכנות הצביעה על כך שאין מקום לטענת "נישול אריסים" בנגב היות שרק אחוז אחד מקרקעות אלה היה רשום במשרדי האחוזה על שמם של יהודים. בשנת 1940 השתנתה האסטרטגיה הציונית לאור פרסום "חוק הקרקעות" הבריטי-מנדטורי וקבעה שיש לרכוש כל דונם בכל מקום במהירות האפשרי ובכל מחיר. על כך כבר כתבנו בעבר באתר זה לא פעם.