כָּבוֹד הֲדָדִי

שְׁלָב רִאשׁוֹן שֶׁל יְצִיאַת מִצְרָיִם כְּבַר הָשְׁלַם

וּבִשְׁלָב שֶׁנִי בַּמִּדְבַּר מֹשֶׁה צוֹעֵד בְּרֹאשׁ הָעָם

בַּיָּם בַּחֲרָבָה לְאַחַַר שֶׁאֶת אֵימַת פַרְעֹה סִלֵּקְ

בְּרַם הוֹתִיר הַמְזַנֵּב בַּנֶחֱשָׁלִים הַשּׂוֹנֶא עֲמָלֵק

שֶׁעוֹד יֻכֶּה עַד חָרְמָה וּפְצָעָיו יְלַקֵּק

אָז הָיָה יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן אָדוֹן וְשָׁלִיט בְּעִתּוֹ

לְמַעַן חַלּוֹת פְּנֵי מֹשֶׁה וְעַמּוֹ יָצָא לִקְרָאתוֹ

גָם מֹשֶׁה זָכַר חֶסֶד מֵיטִיבוּ וְאֶת פָּנָיו נָשָׂא

כְּשֶׁנַס מִזַעַם פַּרְעֹה ויִתְרוֹ חֶסֶד עִמּוֹ עָשָׂה

וְמֹשֶׁה מִנִּקְמַת פַּרְעֹה בְּיִתְרוֹ חָסָה

יִתְרוֹ מָלֶא הַעֲרָכָה בְּחָתָנוֹ גָּם כְרוֹעֶה צֹאנוֹ

וְהוּא הֵבִין כי מֹשֶׁה בְּעֵינֵי אֱלֹהִים רַב חִנּוֹ

בִרְאוֹתוֹ עָם רַב הוֹלֵךְ בַּמִּדְבַר וְעוׂשֶׂה דְבָרָיו

אָז הַמִּדְיָנִי שִׁבַּח אֱלֹהִים בּעוֹד לִבּוֹ לֶאֱלֹהָיו

כִּי הֱרֵי אָדָם לֹא יָסִיר מִפָּנָיו אַפּוֹ [פתגם עממי כשאלה בתמיהה: היכול אדם להסיר אפו מפניו? זה דומה לאמירה: הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?]

יתרו כהן מדין ומשה רועה צאנו

יתרו אישיות חשובה בתולדות עמנו, אף על-פי שהוא זר ואינו מצאצאי בני יעקב. מעמד יתרו ככהן מדין הוא דומה למעמד אֱמִיר בֶּדְוִי כמו "האמיר עבד-אללא הראשון ששבטו שלט בעבר הירדן המזרחי עד גבול עירק - גבול בבל ואשור. כידוע, האמיר עבד-אללא שלט ברבת עמון בחסדי הבריטים וקבל הכרה של אמיר-מלך. גם יתרו - אמיר או כהן המדינים שהוא שבט נַּוָּדִים מדברי. עקר נדידת המדינים הייתה במדבר של ים סוף בְּמַשַּׁק הגבולות מצרים-כנען-ארץ ישראל (שעתידה לכלול את עבר הירדן המזרחי עד החרמון עד ארם נהרים בבל ואשור ונחל מצרים) הממלכה סעודית (היא חלק מערב הסעודית של ימינו). יש המזהים את המדינים עם הישמעאלים עוד במכירת יוסף לשירת הישמעאלים-המדינים. ידוע גם כי הערבים של ארץ ישראל מזהים אותם עם העמלקים. נתן לקבוע גם כי המדינים כמו הישמעאלים הם צאצאי קְּטוּרָה היא הגר אשת אברהם אבינו. צבע עורם של המדינים קרוב לצבע עורם של הכושים, והרי מרים הנביאה אחות כנתה את צפורה "אשה כושית" (בהעלותך) שחורה היא ונאוה (בשיר השירים תארו את היופי במלים שחורה ונאוה). צבע עורם של המדינים מושפע מחום המדבר. דברים אלה מובאים כאן כדי לְאַדּוֹת כאדי מים, טענות הערבים של יָמֵינוּ כי המדינים הם הערבים שמוצאם מארץ ישראל ולא היא. כי הרי משנס משה מפני פרעה בא למדין שנאמר: וַיֵּשֶׁב בארץ מדין וישב על הבאר (שמות ב/טו). כאן המקום להזכיר כי הרומנטיקה במושגי ימינו אצל אבותינו ואימהותינו התרחשה תמיד ליד הבאר כך היה עם רבקה ליצחק וכך רחל ולאה ליעקב וכך משה לצפורה בתו של יתרו. צפורה ילדה למשה שני בנים: את גרשם ואת אֱלִיעֶזֶר, שלא כמו בני אהרן, לא נודע על תפקיד שמלאו בתולדות עם ישראל. על משה נאמר "רועה" כי בפועל היה רועה צאן-יתרו (שמות ג/א) תואר זה קבל משמעות של "מנהיג" (כגון רועה רוחני). אכן משה כרועה הנהיג את עם ישראל, מאת "הגבורה" אל מרגלות הר סיני "הנמוך בהרים במדבר-כרמז ל"צניעות" עליו נתנה תורה לישראל. זה משמש רמז למנהיג שלא ירום לבו לאמור: "בלעדי אין". על הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל על-ידי משה עבדו, הגיעו לאזני יתרו שנאמר: וישמע יתרו כהן מדין חֹתַן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל (יח/א) ואמר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים (יח/יא). ונאמר עוד כי כאשר משה ברח משה מפני פרעה ובא אל מדין הוא היה בחסות יתרו, ומשמשה היה ל"מנהיג עם" יתרו בא אליו עם צפורה אשת משה שמשה שִלְחָהּ (דהיינו גרשה) ועם שני ילדיהם. רש"י ראה ביתרו כאן מלך המתכבד במשה בעוד משה התכבד ביתרו בברחו מפני פרעה בא אל יתרו והוא היה מתכבד בו. מתאים לאמרה על זה נאמר: "כבודו במקומו מונח". או כלשון הפתגם הערבי: כֻּל דִיק עָלָה מַזְבִלְתּוֹ צַיַּאחְ (كل ديك على مزبلته صيّاح ) כל תרנגול על מזבלתו (משמיע קול כאומר אני המנהיג).

מדוע נתנה התורה לישראל במדבר

שאלת השאלה מדוע רצה הקב"ה לתת את התורה לישראל דוקא במדבר? הדבר נעשה על-ידי הקב"ה בכוונה תחילה, כי המדבר הוא שטח הפקר, שאין לשום אדם ולשום אמה ולשון זכות עליו, לכך יש משמעות רבה. המדבר הוא ארץ שכולה חול והוא הפקר ולא שיך לעם או אֻמָּה הוא ארץ חֻלִּין, שאין בו קְדֻשָּׁה על זה נאמר ב"מכילתא" של ר' שמעון בר יוחאי ... ויחנו במדבר "בדימוסין של עולם" "דמוס" זו מלה יוונית שפרושה עם או ציבור כלומר "רשות הרבים", שאין עליו בעלות וכקנינם של הכל. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול ובמלים אחרות: מה מדבר הפקר לכל, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה יבאו ויטול. ועוד למדים מזה שעבודת האלוהים איננה מותנית רק בארץ ישראל, התורה ניתנה לאדם באשר הוא אדם ולא מפני שהוא בן ארץ ישראל. ארץ ישראל היא מסגרת שבה יהיה עם ישראל אדון לעצמו והארץ קנינו ובשבתו בה הוא מקים את תורת ישראל. מכאן ניתן לומר כי התורה ניתנה לכל מי שירצה לקים את בכתוב בה, שלא יאמר אדם אני בן תורה והתורה ניתנה רק לי ולאבותי ולא לכם, משמעות הנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילה יעקב" (דברים לג/ד) מְכֻוֶּנֶת לכל המתקהל ביעקב ואפילו גֵרִים. והרי אברהם אבינו הגיע להכרה בקיום ה' בהיותו מחוץ לארץ ישראל ומרגע זה נצטוה על-ידי הקב"ה: לך לך מארצך וגו'. כפי שאנו רואים מתן תורה התרחש מחוץ לארץ ישראל, לכן קבלת עול מלכות איננה קשורה לטריטוריה. יותר מזה להיות שיך לעם ישראל אין הדבר מותנה בהולד האדם בארץ ישראל, כי הרי אחד עשר בני יעקב בני ישראל הם אחד עשר שבטי ישראל, נולדו מחוץ לארץ כנען. אף על-פי שנקבע כי עבודת האלוהים תעשה במקדש בהר המוריה, הרי היא נעשתה במשכן במדבר, ללמדך כי לא המקום מקדש את עבודת האלוהים, אלא להפך עבודת האלוהים מקדשת את המקום. אם נשוה "הר-הבית" ל"הר סיני", נִוָּכַח כי הר סיני שהוא הר במדבר ואחד ההרים הנמוכים ביותר שם, נתקדש כי עליו ניתנה תורה ורק לאותה עת שניתנה עליו התורה, משהתורה נלקחה משם חזר להיות כאחד ההרים. הר המוריה שיש לו משמעות של קדושה בתודעת ישראל הוא "הר-הבית" שמעולם לא ירדה עליו שכינה, ואף לא נראו קולות, לפידים וברקים כהר סיני, הוא התקדש ויתקדש לעם ישראל לצמיתות, כשתתקים בו עבודת האלוהים. כי כך נקבע שעבודת האלוהים מקדשת את המקום ולא המקום מקדש עבודת האלוהים. כי על כן כל מבנה יכול לשמש בית כנסת לעבודת האלוהים, כי התפילה בו מקדשת אותו ולא להפך, מכאן ניתן לאמר שקדשת הר-הבית ביעודו לעבודת ה' שם וזה ההבדל בין הר סיני עליו ניתנה תורה אבל לא נועד לעבודת האלוהים לאורך הדורות, לעומת הר-הבית, אשר עליו תתקים עבודת האלוהים לאורך הדורות.

עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד ולא בלשון רבים

דבר מתן עשרת הדברים או הדברות בלשון יחיד, העסיק רבות את חכמינו ונמצא לעובדה זו מספר הסברים. מתחיל בכך שנאמר כי כל ישראל לב אחד ונפש אחת לפיכך בבוא בני ישראל לקבל את עשרת הדברות בסיני הו נאמרו בלשון יחיד: ויחן שם ישראל נגד ההר (יט/ב) דעה אחרת אומרת כי הדברות נאמרו בלשון יחיד כדי שכל אחד יקבל את הדברים כפי כוחו וכפי כוח נשמתו. יש ורבותינו סבורים כי הדברות נאמרו בלשון יחיד כדי שכל אחד יחשוב כי הקב"ה מדבר אליו ושאין בעולם זולתו אשר ילמד יעשה ויקיים את כל דברי התורה ובכדי שלא יאמר יש אחרים שיבצעו והדברות יתקימו על ידם. לפיכך נאמר על ישראל כי הוא "עם סגולה" על אמירה זו נכתב רבות במסגרת זו, בהזהירנו את עצמנו לבל נראה באמירה זו משום התנשאות ישראל על עמים אחרים. אלא שיש לפרש את המלה כ"מסוגלות" עמנו לקיים את עשרת הדברות ובכללם את התורה שבעל פה. על האדם מישראל לבחון את עצמו כיון שהוא אחד מעם הסגולה, אם הוא מְסֻגַּל לקים תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה. למרות שאין צדיק שלא יחטא, כי יכולת האדם כבן אנוש חלשה מלעמוד בכך, יש ואדם חוטא שלא במזיד ואחר אומר כי התורה בכתב נִתְנָה למשה מסיני, אבל התורה שבעל פה לא ניתנה למשה מסיני ויש היודעים שיש מערכת מצוות וחוקים שקדמו למתן תורה שבכתב שהם טמונים בתורה שבכתב ומשה קבל אותם בתורה בסיני ומסרה ליהושע וממנו לזקנים. מכאן נרמז שהתורה שבעל פה קדמה לזו שבכתב והרי בפרשת בשלח שקראנו בשבוע שעבר נאמר: "שׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (בשלח טו/כה) במָרָה עוד טרם נתנה תורה בסיני מצאנו מצוות השבת בדבר איסור איסוף המן. ומצאנו גם שיתרו מיעץ למשה.

יִתְרוֹ הַזָּר רַב גְוַנִּים וּשְמוֹת יָעַץ לַעֲשׂוֹת סֶדֶר בַּמִּשְׁפָּט

בְּהַשְׁגָחַת יוֹשֵב שָׁמָיִם שֵׁם כֹּהֵן מִדְיָן גָּם בָּתּוֹרָה נֶחֱרַט

גָּם מֹשֶׁה הִטָּה אָזְנוֹ לְיִתְרוֹ וְקִבֵּל עֲצָתוֹ גָּם לֹא הִתְנַשָּׂא

שָׁם שָׂם לוֹֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ וְרָצוֹן אֱלֹהִים עָשָׂה

מִשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁזֶּה טוֹב לְיִשְׂרָאֵל הִתְרַצָּה

וְאָז חָזָה מֹשֶׁה אֶת הֶעָתִיד וְיָדַע שֶׁ"צִיּוֹן בְּמִשְפָּט תִּפָּדֶה"

ומפני שֶׁיֵּשׁ דין וְיֵשׁ דַּיָן וְצֶדֶק שׂוֹרֵר יִצְמַח כְּפֶרַח בַּשָּׂדֶה

וְזֶה שֶיּוֹדֵעַ כִי לֹא חָטָא וְלא שִׁחַת הוּא מִמִּשְׁפָּט לֹא יֵרָתַע

כִּי בְּעֵת צָרָה וְצוּקָה יָקוּם יִשְׂרָאֵל וְיִגָּאֵל וְלֹא יְאֻנֶּה לוֹ רַע

זֶה קוֹרֶה מְאָז כְּלַל "הֶפְרָדַת רָשׁוּיוֹת"וְזֶה נוֹדַע

מוגשת תוספת זו לכב' ט"ו בשבט זמן קריאת עשרת הדברות "אבתידא כלאמנה" שפירושה: "ראשית אמרינו", שחוברה על-ידי רבי סעדיה גאון בשפה הערבית כדי שגם הנשים שלא למדו תורה יבינו תוכן עשרת הדברות ומשמעותם, כולל הפרשניות וההלכות והמדרשים על הדברות.

זֶה הָיָה בְּמַעֲמַד הַר סִינָי שָׁם נִתְנוּ לָנוּ את כֹּל הַעֲשֶׂרֶת הן עשרת הדברים [עשרת הדברות]

וּמְאָז קִבַּלְנוּ הֶעֲשֶׂרֶת כֶֹתַמְצִית הַתּוֹרָה שֶׁעֲלֵינוּ שׁוֹמֶרֶת

וּמְאָז זֶה לוֹחֵם וְזֶה עוֹבֵד וְזֶה צַו מְקַיֵּם לְבָדָד וְגַם בְּיַחַד

וְיִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב הָעַמִּים שׁוּב אֵינוֹ עַם הַשּׁוֹכֵן לוֹ בָּדָד

וְכֹל זֶה בִּזְכוּת הַעֲשֶׂרֶת אֲשֶׁר הֵם לְיִשְׂרָאֵל הַכֹּחַ וְהָעֹז

וּבְקַיְמֵנוּ כֹּל הַעֲשֶׂרֶת כֹּל חֹלִי וְכֹל דְוַיי מִקֶּרֶב הָעָם נָגוֹז

לְפִיכַךְ שָׁבִים אָנּו שָנָה שָׂנָה בְּט"ו בִשְׁבָט בְּצַוְתָּא יַחַד

לִקְרוֹא הַדְבָרִים לְעַצְמֶנוּ וזֶה לָזֶה וּלְכֹל אֶחַד מֵהַיִּשּוּב

מִן הָרָאוּי לְתֹכֶן כֹּל הַעֲשֶׂרֶת לִהְיוֹת קָשׁוּב

מוּבָאִים הֵם דִּבֶר דִּבֶּר לֹא כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב

הֻכְנַס שִׁנּוּי רַק בַּצּוּרָה לִשְׂפַת עַם בְּרוּרָה

וְנִתַּן בָּהֵם פֵּרוּשׁ וּמִקְרָא לְכֹל דִּבֵּר בַּעֲשָׂרָה

בְּרַם אֶת קִיּוּמַם לָכֶם ולִבְנֵי בֶּיתְכֶם נוֹתִיר

לֶאֱסוֹר אֶת אֲשֶר אָסַר וּלְהַתִּיר אֲשֶׁר הִתִּיר

וְהֲרֵי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְרוֹת בִּלְשׁוֹן הָעָם לְשַׁבֵּחַ וּלְהַאֲדִיר

אֲנֹכִי ה' אֱלֹהֶיך נֶאֱמַר בְּסִינָי לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹוהַ אָחֵר עַל פָּנַי

שם הַשֵּם הִרְאָה כֹחוֹ וְיִחוּדוֹ וְגִלָּה שֶׁאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ

לא לעשות ממנו פֶּסֶל ותְמוּנָה וְקַדֵּשׁ אֶת שֵׁם שָׁמַיִם בְּאֱמוּנָה

טַע אֵמוּן בַזֻּלָּת תָּמִיד וְעַכְשָׁו וְאַל תִּשָּׂא אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

יָצַר בעתו עוֹלָם בְשִׁשָּׁה וְשָׁבַת וְנָתַן לָאָדָם אֶת הַמְנוּחָה בְּשַׁבָּת

בְּכַבֶּדְךָ אָבִיךָ ואִמְּךָ הַהוֹרִים יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרוּכִים גם ּמְאֻשָׁרִים

זָכוֹר אֶת הַלָּאוִים וְאַל תִּשְכַּח אֶת הַצָּו בַּדִּבֵּר הַשִּׁשִּׁי לֹא תִּרְצַח

אֱהַב את אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף ואַל תְּחַלֵּל את כְּבֹודָהּ ולֹֹא תִּנְאַף

אַל תִּפְגַּע בָּאָדָם בַּבָּיִת וּבָרְחוֹב וְאֶת רְכוּשׁוּ וְאֶת דַעְתּוֹ לֹא תִּגְנוֹב

הַשֵּׁם יוֹדֵעַ הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר והזהר לֹא תַּעֲנֶה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר

דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִּתְאַוֶּה לְעוֹד וְאֶת אֶשֶׁת רֶעֶךָ וְרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד

וְהִנֶּה עוֹד חֲקִיקָה רְאֶה וְקַדֵּשׁ כְּכֹל חוֹק

בִּרְאוֹתְךָ עַוֶל נַעֲשָׂה פְּעַל וְאַל תִּשְׁתוֹק

וּזְכוֹר זֹאת "אל תְּבַשֵּׁל גְדִי בְּחָלֵב אִמּו" רָאִיתָ סוֹבֵל תַּחַת עֻלּוֹ "עֲזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ" אף הַצָּו בִּדְבָּר הַלְּבּוֹשׁ אַל תִּתְמָהּ וְהַפְנִים וּדְבַר הָאִסּוּר לִלְבּוֹשׁ יַחַד צֶמֶר וּפִשְׁתִּים גָם שֶׁלֹּא לַחֲרוֹשׁ שָׂדֶה בְּשׁוֹר וָחָמוֹר יַחְדָּיו וְעַל המִצְוָה הַתְּמוּהָה לְמַדָּי ומְאֹד עֲמוּמָה עַל הִטַּהֲרוּת הנִטְמָא בְּאֶפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה אָכֵן בְּאֶלֶּה יֵשׁ הִגָּיוֹן עַל הֲלִיכוּת והִתְנַהֲגּוּת וְהֲרֵי מִקְצָת מִן הַפַּרְשָׁנוּיוֹת לַחֲקִיקָה זוֹ וְהֶהָגוּת חוֹבַת הַמְּחָאָה עַל מַעֲשֶׂה עַוֶל זֹאת מָהוּת כִּי לַעֲזוֹר לַזֻּלָּת הַזָּקוּק לְעֶזְרָא זֹאת זְכוּת וְהַצָּו בִּדְבַר הַחֶמְלָה וְעל צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים נאמר כִּי הם נפש חיה ולקיומם יש מהוּת וצָו הָאוסר לִלְבּוֹשׁ צֶמֶר וּפִשְתִים יַחַד נועד לֶאֱסוֹר רְעִיַּת צֹאן בִּשְׂדֶה פִּשְׁתָּן פֶּן יֻשְׁמַד וּבְפָרָה אֲדֻמָּה הַמְטָהֵרֶת טָמֵא מִיסְטִיקָה כְּמִינוּס עוֹד מִינוּס זֶה פְּלוּס ככמָטֶמָטִיקָה