בחנוכת בית המקדש שבנה שלמה המלך, נשא בונה המקדש דברים לפני זקני העם, ראשי המטות ולפני "כָל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן" (מלכים א', ח', ה'). הוא פתח ואמר כי "יְ.ה..וָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (שם י"ב), לא בענן שהופיע מעל לכפורת, אלא באותו ערפל שנודענו אליו ראשונה במעמד הר סיני, בו היו קולות וברקים וההר היה עשן כולו והיה נראה כי אלה הם גילויי מציאותו של הקדוש ברוך הוא, אלא ששם נאמר מפורשות "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ', י"ז), כלומר כי אלוהים שוכן בערפל, במקום מופשט שאיננו תחום בין קירות וכתלים ואיננו מקום בין הבריות והבריות עומדות לעולם רחוק, באין מגע, באין השגה. רצונו של ה' הוא שייוודע כשוכן בערפל.

במה שנשמע כנגוד מגמור למשפט הפותח החד-משמעי הזה אומר המלך שלמה "בָּנֹה בנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (שם, י"ב). אלוהים שאמר שרצונו כביכול הוא לשכון בערפל, בונים לו בית, מעין ארמון, אבל אם מלך דר בארמונו כימי מלכותו הקצובים תמיד - בית זה נבנה למלך מלכי המלכים לשבתו לנצח, מצמצמים אותו לממדי בית זבול, וכל שמרחיבים בו זה שאם מלך ימיו כצל עובר ימי ה' עולמים? הן שלמה עצמו אומר בהמשך לנאומו-תפילתו "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א', ח',כ"ז) ועל כן לא לצמצם את האלוהים לממדי היכל בניי הבית, אלא לכבודו של האלוהים היושב בערפל, שכל העולם כולו מקומו והוא מקום העולם כולו, שמשכנו בערפילי המציאות, ועל כורחך צריכים לקרא "'מָכוֹן' שבניתי בניתי לכבוד 'שִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים בערפל". אכן בלא בית ראשון שעמד ת"כ (420) שנים ולא בית שני שעמד תכ"י (430) שנה, לא עמדו עולמים, וה' הוא מלך העולם לעולמי עולמים. באותו ערפל שאין להשיגו בעין אנוש ולא בחוש מחושיו.

דברים אלה ניצבים לפני המעיין בפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ', ח'). מפרשי המקרא אומרים מיד כי "וְעָשׂוּ לִי" משמע עשו לכבודי, לא רק מפני שאין לשום אדם אפשרות כלשהי לעשות דבר לאלוהים ולא מפני שאין האלוהים שכבודו מלא עולם זקוק לבית, אלא מפני שהוא במהותו שוכן בערפל ואי-אפשר לצמצם מי שמרחבי השמים לא יכולים לכלכל אותו לממדי בית, וכן הם אומרים, כי נאמר 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', בתוך קהל ישראל, ולא 'בתוכו', בתוך הבית. כי זה אי-אפשר.

בזה תמו לכאורה הקשיים שהפסוק מעורר, אלא שעדיין אין בו בהירות ועדיין הוא מעורפל. לא בשל 'ועשו לי,-לכבודי או לשמי', ולא בשל 'בתוכם - ולא בתוכו', אלא בשל "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"! איך עושים מִקְדָּשׁ? אילו אמר הפסוק 'ועשו לי משכן' לא היו שאלות מתעוררות אבל מִקְדָּשׁ מה הוא? רש"י מבהיר כי אכן מִקְדָּשׁ איננו דבר או דבר שאפשר לעשותו ומפרש " - ועשו לשמי בית קדושה", ובעל 'שפתי חכמים', רבי שבתי בס (1641-1.19) מבהיר "והוסיף מלת 'בית' לא איזה דבר מקודש שיהיה, כי שם 'מקדש' בכל מקום לא ימצא כי אם על הבית המקודש".

אכן אילו "מקדש" היה מילה נרדפת ל"בית שיש בו איזה דבר מקודש "אי-אפשר היה לאזרח את המונח "בית המקדש" מפני שהיינו כאומרים "בית שיש בו בית של דבר שיש בו קדושה", וטבטולוגיה זאת אינה באה בחשבון. רש"י מפקיע אפוא את המילה "מקדש" כמילה נרדפת ל'משכן'. מקדש הוא לא בית צולא משכן. נכדו של רש"י, הרשב"ם, מרחיק עדותו מעדות סבו, ומפרש "מקדש - לשון מועד, שאתקדש ואזדמן אליהם לדבר מתוכו, כדכתיב ונועדתי שמה לבני ישראל" ואומר בעצם כי "מקדש " איננו שם נרדף "לאוהל מועד" ועל כן גם לא ל"משכן" אלא תוארו של אוהל מועד, והאוהל נושא תואר קדושה מפני ששם נועד ה' לני ישראל. דבר זה צריך פרוש.

'מועד' הוא גם תאריך, זמן. החגים נקראים מועדים לפי שהורה קובעת בדיוק רב באיזה יום מימי השנה או החדש שבשנה הם מקדשים. מועדי ה' נקראים במועדם. בזמנם. אך 'מועד' הוא גם מקום בו אנשים נועדים, נפגשים, מזדמנים. מה לשתי המשמעויות האלה ולאוהל מועד? ובכן, המשכן היה מקום בו משה והאלוהים שדיבר אליו נועדו. הכתוב אומר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה, כ"ב). כל דיבור ודבור שדבר ה' אל משה היה בהתוודעות באוהל, וקול ה' המדבר אלח משה יצא מבין שני הכרובים אשר היו על 'ארון העדות', הארון בו הונחו לוחות הברית, ובצידו על מדף שחרג מדופן הארון שתוכו היה כברו, זהב טהור, הונחה מגילת התורה כולה. הדברים מתפרשים בבהירות יתרה בכתוב בספר במדבר פרק ז' פסוק פ"ט, "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".

דבור זה מייחד את משה מכל הנביאים. וכך כותב הרמב"ם "ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול, כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על-ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז). עד כאן 'מועד' מלשון זימון של נועדים.

בא רש"י ואומר דברים המבהירים את הפירוש של 'מועד' - זמן ואומר כי לא באקראי דיבר ה' אל משה אלא, "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם - משמע כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבא שם לדבר אליך" (רשי בשמות כ"ה).

עכשיו שהובהר כי 'אוהל מועד' נקרא כן על שם 'המועד - הזמן' שקבע ה' לדבר אל משה כשהוא נועד אליו שם, צריכים להאיר הדברים באור נוסף. לא רק אל משה נועד ה' באוהל מועד. אל כל עם ישראל נועד שם. כך אומרים הכתובים "....אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ה, מ"ג) האוהל הוא במרכז המחנה, בין דגלי כל השבטים. ישראל עוטפים אותו כעטוף אברי האדם כולפ את לבו. כשהם נועדים שם, הם מתקדשים.

איך הם מתכנסים? מרן רבי יוסף קארו, הנודע בתואר "המחבר" בזכות 'שולחן ערוך' שכתב, מסביר בחיבורו על הרמב"ם 'כסף משנה' איך נועדו ישראל אל ה' מול אוהל מועד, "כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם, הביא הפסוק לראיה מ'ותקהל העדה אל פתח אהל מועד' כלומר משם היה משה מדבר עמהם, ומסתכל כנגדם, ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש, אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם" (כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא). רבי יוסף קארו מוסיף שבשעה שהיו מהזקנים שופטים את העם היו "פניהם כלפי העם כי על כן אין ראוי שיהיו אחורי העם והופכים פניהם לעם מפני כבודם".

הפסוק האניגמטי, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" הולך ומתבהר בערוצים מפתיעים. "וְעָשׂוּ לִי", הוא לא לי, אלא בתווך נמצא ישראל, הבא לשמוע את קול ה', "לי" זה לכבוד ישראל, ו'מקדש' זה ישראל שמתקדשים, והתכלית של האובהל בו נמצא ארון העדות היא "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. מו וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ.ה.וָ.ה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְ.ה.וָ.ה אֱלֹהֵיהֶם" (שם מ"ה-מ"ו).

שם נרדף ל'אוהל מועד' הוא 'משכן', מפני ששם, או בתוכו שוכנת השכינה כאמור למעלה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". יש סוברים ש'מקדש' הוא שם נרדף ל'משכן' ועל כן גם ל'אוהל מועד'. התלמוד מבקש לברר את הדבר. "אשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש" (עירובין ב',א') מצינו שהשמות הם נרדפים, עד שבאנו אצל הפסוק "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן עַד-בֹּאָם" (במדבר י',כ"א). פשטם של הדברים הוא כי בני לוי גשרון ומררי היו ממונים על נשיאת האוהל, על עמודיו וקרשיו ומשהוקם באו בני קהת, שנשאו את הארון ואת הכלים והניחו אותן באוהל. אבל הפסוק עצמו אומר כי הַקְּהָתִים נשאו המקדש, בני גרשון ומררי את המשכן, ועל כן 'משכן' אינו 'מקדש' ו'מקדש' אינו 'משכן'. ומה הוא "מקדש"? והגמרא משיבה, "מקדש הוא הארון"! לא הבית. הארון ומה שיש בו, ומה שיש בו היא בשורת התורה. היא המקדש, ו'בית המקדש' הוא על בן בית של הארון, והארון הוא משכן העדות בין ישראל לבין ה', ומה היא 'עדות' זאת, "ועשית הישר והטוב" שכתובה בתורה כמצווה הראשה המאגדת את המצוות כולן ואת רוחה של התורה. ולא הוצאנו דבר מפשוטו, להפך, העמדנו את הפסוק המסתור בו פתחנו את העיון הזה על פשוטו.