הנדל והאוזר

אני מכיר חלק מהשחקנים הראשיים אך באופן שטחי לחלוטין. את האחד פגשתי פעם אחת, את השני אירחתי פעמיים. עם השלישי ניסיתי להפגש מספר פעמים אך ללא תוצאה, אך עד היום אני ממשיך להתכתב בנסיון להיות בקשר. ביחד הם הקבוצה המובילה והפותחת את "כחול לבן".

בניגוד לדמוקרטים בארה"ב שנתנו לג׳יני (שד) שונא ישראל והיהודים לצאת מבקבוק הכלא לאוויר העולם, ועתה לא ניתן להחזירו, לא ייתכן ששלושת המפקדים הבכירים ביותר של צה"ל בעבר ימכרו את מדינת ישראל. את נפשם הם יקריבו על מזבח המדינה, אך את נפשם הם לא ימכרו.

הכותרת הראשית של ערוץ 7 הכריזה: "קללות ואיומים על הנדל והאוזר", זאת לאחר שידיעות פורסמו שבוגי יעלון דורש מהם להתפטר (שכן הוא לא יכול "לפטר" חברי כנסת שנבחרו כדין).

הנדל והאוזר הם הדבר הטוב ביותר שקרה למפלגתו של יעלון, שהשכיל לגייסם, כמו גם לסיעת כחול לבן. הם המצפן המזכיר לכולנו שגם אם חברי כחול לבן נבחרו על בסיס "רק לא ביבי", השנאה לא העבירה אותם על דעתם, והם עדיין נכס לכנסת ולמדינה: השר, הרמטכ"לים והטר"ש גם יחד.

טוב שיש אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם ובכל זאת הם לא מתרפסים בפניך ולא מפחדים לחשוב בצורה עצמאית. האם לא זו אחת הסיבות שבחרת וקדמת אותם, מר יעלון? אנשים שאתה, ואנחנו, יכולים לסמוך עליהם? האם זו לא גדולת מנהל או מפקד טוב? לדעת לבחור ולקדם ולסמוך על אנשים טובים?

הנדל והאוזר, צמד חמד שכזה, שכנראה לא ניתן לקנות אותם או ללחוץ עליהם. פוליטיקאים כפי שאנחנו מנסים לחנך את הדור הבא להיות: אנשים עם עמוד שדרה, אנשים חושבים, חוקרים, מחליטים ועומדים איתן, נגד הזרם, וכשצריך, גם מול הקרובים להם ביותר. קרוב לוודאי גם בין הבודדים שאינם מושחתים.

על המאזנים לא פחות מעתיד המדינה, וכל הפוליטיקאים המנוסים, מראש הממשלה המכהן, דרך יועצו הד"ר ושרת התרבות וגומר, אף לא אחד מהם ניסה לעשות מעשה, נסיון קטן שבקטנים למנוע בחירות בפעם השנייה והשלישית. האם ייתכן שאנשים משכילים, בוגרים, לא יוכלו למצוא את העמק השווה? הלא זו בדיוק משימתם של נבחרי ציבור באשר הם.

לעיר בורלי הילס חמישה חברי מועצה. כל החלטה דורשת שלושה קולות, וכל מי שאי פעם נבחר מבין ויודע שחייבים להתפשר, חייבים ליצור קונסנזוס. כך בעיר של שלושים וארבעה אלף אנשים. במדינה של תשעה מיליוני אנשים מסתבר שעדיין לא הפנימו את הצורך באחדות. נהרס לנו כבר בית מקדש אחד בשל שנאת חינם, ועדיין לא למדנו את הלקח. בשביל מה אם כן אנחנו צמים בתשעה באב?

הרבה פעמים שאלו אותי מי יכול להנהיג את המדינה, שכן ברי לכל - אוהבי נתניהו ומתנגדיו - שלכל תקופה יש סוף, ולכל מנהיג צריך שתהיה המשכיות ושיקום מחליף. מחפש אני ומחפש, אך למצוא איני מוצא. יש בלבי מילים טובות על בנט ושקד, כך גם על ליברמן, גנץ ויעלון. אך כולם כאחד נכשלים בדבר זה או אחר. והנה דווקא בשעה שנראה שכל אחד מתחפר בעמדותיו ומגיע היום שבשל דמוגרפיה הערבים יהפכו את מדינת הלאום היהודי למדינת כל אזרחיה, אנחנו שומעים פעם אחר פעם ש"הנדל והאוזר הצילו את היום".

בעבר למדתי שאין הרבה הבדל בין הימין לבין השמאל הישראלי. מדוע והכיצד? ראשית כל בעיני אויבינו: הם רוצים לזרוק את כולנו לים, למחוק את מדינת ישראל מהמפה. האם באמת מעניין אותם מי ניסה להתחנף אליהם ומי חתם אתם על הסכם טרום-שלום? ודאי שלא. חלק היה מכשול קשה יותר למעבר, וחלק היה ועודנו אידיוטים-שימושיים, כלי בידם.

שנית, בשעת מבחן, מתגלה שהישראלים, ביחוד כל מי ששרת בצה"ל ברמה פיקודית (ועל אחת כמה וכמה מפקדים בכירים), יגנו על עצם קיומנו. זוכר אני תת-אלוף במיל׳ שהגיע לסבב הרצאות בארה"ב. הסבב מומן על-ידי יהודים מבולבלים, שהתייחסו אלי כאל אורח כבוד שכיבד אותם ובא לשמוע דברי שטנה נגד ישראל והושיבו אותי אחר כבוד בשורה הראשונה בקרב קהל שמאלני ושמאלני קיצוני. הרגשתי כל כך טוב, במרכז.

כשהתחיל סבב השאלות, אותו תא"ל לא הבין את השנאה היוקדת מצד "קול יהודי לשלום" וארגונים דומים. אך עד מהרה הוא התעשת (דבר שהייתי מצפה מכל מפקד בצבא) ויצא למתקפה. הוא, שייצג את השמאל, נלחם כפי שאנחנו יודעים: מלחמת השרדות. כי מדינה יש לנו רק אחת, ואנטישמיות עתיקה כבר הוכיחה מה היא מסוגלת לעשות כשאין מדינה ובית לעם היהודי. למי שאי פעם חשב (בטעות) שאני "ימני קיצוני", הייתם צריכים להיות נוכחים עת אותו תא"ל במיל השיב מלחמה שערה. הוא זה שנשמע קיצוני יותר "מימני קיצוני", ואני התמוגגתי. אנחנו לא הולכים כשה לטבח.

כך גם גנץ-יעלון-אשכנזי ולפיד. האם חושב מי שחושב שהם יכנסו למיטה אחת עם מי שמשווה את חיילי צבא ההגנה לישראל לרוצחים ולנאצים? מי שיוצא למסעות בעולם להעליל עלילות דם על המדינה ואנשיה? מי שלא רוצה להודות שרק במדינת ישראל היהודית יכול להיות לו ולה טוב? מי שמהלל רוצחים וטרוריסטים? וביחוד מי שמקדם תביעות נגדם כך שהם יעצרו ויועמדו לדין בבית הדין לפשעים בהאג?

גם אם הם סונוורו, הנה עמוד התווך שעומד איתן, והבית לא מתמוטט. הנדל והאוזר, צמד חמד עושה צרות-לכאורה לממונים עליו, אך באופן מעשי משמש בתור מצפן לאותה קבוצה שיצאה לה לניווט החשוב ביותר בחייהם.

במגילת אסתר אותה קראנו היום, פרק ד׳ פסוק 14, מוכיח מרדכי את אסתר באומרו:

כי אם החרש תחרישי בעת הזאת,

רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

האוזר והנדל לא זקוקים לתוכחתו של מרדכי. הם יודעים שאין הם יכולים להחריש בעת הזאת. הם מאמינים במנהיג מפלגתם ומנהיגי סיעתם, ושבסופו של דבר, למרות שלוש מערכות בחירות משך פחות משנה, הכל יסתדר. אך הם - כמונו - יודעים שהסטטוס-קוו אינו בריא, שאפילו ילדים כבר היו מוצאים דרך לשתף פעולה, להתפשר, לעבוד ביחד.

משום מה, ראש הממשלה וראשי כחול לבן כמו גם ליברמן מסוחררים. בנט ושקד ניסו ומנסים, אך אפילו הם ומעלותיהם בצידם, לא מצליחים. והנה קמו להם הנדל והאוזר, ובשקט, במעשים, לא בהתלהמות או במכות, מזכירים למבוגרים האחראים, אותם בעלי הנסיון הרב, היכן כוכב הצפון, ומה באמת חשוב. יבוא יום בו אלו שבראש יזכרו ויתעשתו, וטוב שהשכילו לבחור ולקדם אנשים טובים שעוזרים להם להגיע למקום הנחוץ עבור כולנו, עבור מדינת ישראל ועבור עתידנו.