במיוחד בימים אלו שאנו נאבקים על קדושת החיים מול אימת נגיף נעלם המבקש לקטול חיים אני מאמץ מפרשת "ויקהל" את קידוש הערכים ולא את קידוש האבנים. זו פרשה המזמנת לנו להציב גישה אחרת. גישה של יהדות, שאינה רואה את גולת הכותרת בקדושה של אבנים ואדמה, אלא יהדות שנכספת לקדושה של החיים ולקדושה של הערכים.

בפרשת השבוע פרשת "ויקהל" יש מקום נכבד לציווי של קדושת ערך חברתי: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׁוֹת אוֹתָם: שֵׁשֶת יָמִים תַּעֲשֶׁה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶשׁ, שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן לַה'...לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם..." (שמות ל"ה 1-3).

לפנינו פרשה, שחשוב ליישם את רוחה, בין אם אתה שומר את כל המצוות כהלכתן, ובין אם מדובר באדם השומר בדרכו. העובדה שבכל שבת מתקהלים כל בני התא המשפחתי, מסבים לשולחן וחווים חוויות משפחתיות והשיח הרוחני הערכי הוא אחד מהמנות המוגשות לשולחן, יש כאן ביטוי צנוע וענו למיצוי המשמעות של "הקהל, גם אם אחד מבניה מממש את המנוחה לגוף ולנפש במהלך השבת, כשהוא נתון לקריאת ספר טוב או האזנה למוזיקה אהובה עליו, או בשיחה עם בני משפחה אחרים, וזאת ביום מיוחד, כשכל הזמן נתון בידיו.

רבים לא יסתפקו בהקהל המשפחתי, וימצאו לנכון לממש הקהל בתפילה בציבור בבתי הכנסת. וכמה חבל שלאותם יהודים בימים אלו חסרה התפילה ההמונית בבית הכנסת.

"צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתו יִחְיֶה" (חבקוק ב, 4), ואני הייתי מוסיף - "איש באמונתו יחיה". יש מי שימצה את ההקהל במישוריות המשפחתית, ויש מי שיראה כיום את גולת הכותרת של הקהל בתפילה בציבור ובלימוד בין כתלי בית המקדש הקטן של עם ישראל - בית הכנסת.

פרשת השבוע מדגישה את מצוות שמירת השבת. האיסור הבולט בפסוק 3 - "לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ". אני מאמץ את הגישה, שביום זה בתא המשפחתי, בתא החברתי וגם בתא הלאומי לא נבעיר, לא נצית אש של מחלוקות וריב, אלא נשקיע כוחות נפש לחתירה לחיבור ולמשותף בין כל באי התא. ואם ניתן לעלות שלב מעלה, בניסיון לא להצית אש של איבה ומחלוקת במישוריות חברתית. מי שהעלה ערב הבחירות לכנסת תשדיר בחירות, בו מוצג פועל נמל כאיש חמאס זו הצתת אש. כששר בישראל אומר, שהאופוזיציה תוקעת סכין בגפו של ראש הממשלה, זו הצתת אש, גם אם אעניק לו נקודות זכות, ואייחס לו רק תקיעת סכין מטאפורית.

הפרשה מדגישה את הציווי של שמירת השבת עם הקביעה "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קָדוֹשׁ". (שמות ל"ה 2). ראוי לשים לב שהקדושה ניתנת לזמן ולא למקום. כבר בספר בראשית בפעם הראשונה שמופיעה המילה קדוש, היא מצטרפת לזמן ולא למקום, וזה כאשר אלוהים בתום מלאכת בריאת העולם מברך את היום השביעי לבריאה, וכלשון הכתוב "וַיְּקַדֵּש אוֹתוֹ" (בראשית ב' 3). קדושת העם אינה באבן אינה במקדש, אינה במקום. הקדושה היא בזמן! לקדש בכל עת ובכל זמן את הערך הסוציאלי החברתי של יום מנוחה לאדם עובד.

"בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי - אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרָכְתִיךָ" (שמות כ' 24). אינני חייב להיצמד לאבן מסוימת ולקדשה, לא לבית מסוים ולא להר מסוים. עלי להיצמד לדרך חיים הומאנית אנושית, המתחייבת מהמארג החברתי של התורה, ובכל מקום שאתן ביטוי למערכת הערכים ההומנית אזכה לברכה. אני חש מחויבות לנסות לדבר אל לבה של החברה בימים אלו. לא לאמץ את הדרך שעלולה רק להקיז את דמה במאבקים על קדושת אבנים. אני חש מחויבות לדבר אל החברה, שתפנה את כל מרצה למאבקים על דמותה הערכית. אני מסתייג מאלו שקדושת האבנים היא תמצית ההוויה שלהם, ואני מעדיף את אלו הפונים אל קדושת הערכים החברתיים.

בשמות כ"ה 8 כאשר נתבע עם ישראל להקים את המשכן, מקדים משה ומזכיר את קדושת הזמן, מזכיר את החובה הסוציאלית לשבות ביום השביעי - "יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶש". יהיה מי שיתרגם את קדושת השבת לתחושת הקרבה שלו לאלוהים ביום הזה, ועל כך יבורך. יהיה מי שיתרגם את הקדושה הזו למחויבות בכל עת להיאבק על דמותה החברתית של החברה, במאבק לקיומה של חברה, שאדניה הם צדק סוציאלי. חברה הנעדרת קטבים חברתיים, וערכי השוויון החברתי מעוגנים בדפוסי קיומה. וכבר אמרו לפני איש באמונתו יחיה.