|
|
מפגן התעמלות של חניכי מקוה ישראל על רקע בית הפרחים בשנות הארבעים [צילום: מרכז מבקרים מקווה ישראל]
|
|
|
|
|
|
תמונת השריפה הזמן אמת תחילת שנות החמישים [צילום: מרכז המבקרים מקווה ישראל]
|
|
|
|
|
תמונת בית הפרחים היום [צילום: מרכז מבקרים מקווה ישראל]
|
|
|
|
|
לא כל המגפות הן מגפות עולמיות אבל כל מגפה גובה מחיר. בימים האלה, של בידוד מרצון ובכפיה, אנחנו זוכרים שבמוסדות החינוך, ובעיקר בפנימיות, קשה מאוד לשמור על בידוד. וכך, כל מיני נגעים קטנים הולכים ומתפשטים - עד שנלחמים בהם.
אחד המבנים היותר ותיקים של מקווה ישראל הוא בית הפרחים. במקור זה היה בניין בן שתי קומות. הראשונה בנויה באבן ובחלקה העליון מעוטרת לכל אורכה באשנבי חרס - משראביות (בערבית) מסורתיות שנועדו לאיוורור וגם להצצה החוצה.
הקומה השנייה הייתה בנויה מעץ. בקומה הראשונה שכנה המאפייה ההיסטורית של מקווה ישראל.
בקומה השנייה הייתה בתחילה המכבסה (שניצלה את חום תנורי האפיה) ואחר כך המעבדות של מורה הטבע המיתולוגי יהושע מרגולין.
עד תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, לפני כמעט שבעים שנה, הייתה מכה של פשפשים במקווה ישראל. פישפשים בפנימיה? היה לא יהיה! מיד הוחלט על חיטוי כללי. ומי שהיה אחראי על החיטוי החליט לא ללכת בקטנות - אם חיטוי אז עד הסוף. ומה הסוף המוחלט לפישפשים אם לא חיטוי באש!
אמר ועשה - ועברו עם מבערים וחיטאו הכל. ואז כשהגיעו לבית פרחים חיטאו את הקומה הראשונה ומשם עלו לקומה השנייה - קומת העץ, וגם אותה חיטאו באש הנוראה. מאז ועד היום אין בבית הפרחים ולו פשפש אחד לרפואה... וגם קומה שניה כבר אין.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
