פרק בהפרדת רשויות

בישראל לפתע פתאום נושא הפרדת הרשויות הפך שגור בפי כל. אין פוליטיקאי אחד מהימין שלא קובל על התערבות בג"ץ בהחלטות הכנסת וכך גם האזרחים תומכי מפלגות גוש הימין. השיא החדש הגיע כשהוגשה עתירה נגד יו"ר הכנסת על עצירת המהלכים הדמוקרטיים לקראת תחילת עבודת הפרלמנט. מבלי להיכנס לפרטים של העתירה, מובן שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין קיבל עצות משפטיות למכביר, כשקיבל את ההחלטות שלו. בדיוק כמו שקיבלו אלה שהגישו את הבג"צ.

אז בואו ונצלול אל מעמקי הסוגיה ונתחיל בדברי הסיכום של הרכב השופטים בראשות הנשיאה אסתר חיות: "סיכומם של דברים - הסירוב הנמשך לאפשר הצבעה במליאת הכנסת על בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת, חותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי. הוא פוגע במובהק במעמדה של הכנסת כרשות עצמאית וכן בתהליך המעבר השלטוני, וככל שנוקפים הימים מאז השבעת הכנסת ה-23, מקבלים הדברים משנה תוקף. על כן, אין מנוס מן המסקנה כי בנסיבות שנוצרו מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה על-מנת למנוע פגיעה בשיטת המשטר הפרלמנטרית שלנו".

אלה כאמור הדברים שכותבת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הערות נוקבות כלפי מי שמנסה לשבש את ההליכים הדמוקרטיים בכנסת. בית המשפט העליון מבין את הבעייתיות של כניסה להיכל המחוקקים ולכן מציינת השופטת, שההחלטה נעשית כדי לשמור על עצמאות הכנסת. הכוונה היא שגם הרשות המחוקקת צריכה להבין שיש גבולות להתנהלות הכנסת. לא יכול להיות שבמשטר דמוקרטי, אדם אחד יחליט ולא כל החברים בפרלמנט. נכון, יושב-ראש הכנסת נשען, גם אם הוא לא מודה בכך, על חבריו בגוש הימני, אך מה לעשות והגוש הזה לא נותן לו את המספר 61. מובן שבצד הימני של המפה הפוליטית רואים בצעד הזה התערבות בג"ץ בעצמאותה של הכנסת, בעוד שופטי בג"ץ רואים במשימתם להציל את חברי הכנסת מכניסה למדרון תלול.

במילים אחרות, בג"ץ משתמש בעוצמה שלו כדי למנוע מהלכים שאינם תואמים את רוח החקיקה והפסיקה שעל פיהם פועלת הכנסת. מובן שמוטב היה אילו יו"ר הכנסת היה מתייחס ברצינו לרמיזות שקיבל מבית המשפט ויורד מהסולם בזמן. אך משיקוליו הוא העדיף לקבל את ההנחיה משופטי בג"ץ, ייתכן כדי להראות לחבריו למפלגה שהוא שומר על האינטרסים או לחלופין לייצר את המצב ש"הנה מה שאנחנו טוענים כבר זמן שבית המשפט משרת את השמאל". צריך לזכור שאנחנו בעידן של מלחמת תודעה, של ספינים ותעמולה בלתי פוסקת. כל צד מחפש את התחמושת הטובה כדי לתקוף את היריב ובתוך כך לפגוע קשה ברשויות שלטון כמו מערכת המשפט.

הפרדת רשויות

אני אישית חושב שהמשחק של רוב קול הוא משחק לא ראוי ויש בו נראית עין של דמוקרטיה. נכון שכך היה גם בשנים שעברו, אך הגיע העת שנבחרי הציבור יבינו שנגמר עידן התעלולים לנבחרי ציבור ועליהם לחתור להסכמות ולא להצבעות על חודו של קול. השיטה הזו הביאה אותנו אל פתחה של דמוקטטורה. הכוונה לדיקטטורה שהוקמה בשיטות הקלוקלות של הפרשנות לדמוקרטיה. אחרי בחירות הנבחרים צריכים לפעול לפי הכללים, מצליחים להקים ממשלה או לא בלי כל אופציה לבחירות חוזרות. בגישה שאני מציע, נבחרי הציבור יבינו שחבל לבזבז את זמנם ויקימו ממשלה, כזו או אחרת.

בהעדר יכולת הציבור לכוון את הפוליטיקאים אל דרך הישר, נאלצים אזרחים ואפילו חברי כנסת לפנות לבית המשפט כדי לקבל סעד. הם עושים זאת כי בשיטת הפרדת הרשויות, הרשות השופטת מייצגת את עולם החוקים ויודעת לתת מענה על-פי החוקים שהכנסת חוקקה. מאחר שחוקים רבים שנחקקו, לא עומדים במבחן השכל הישר והמציאות, נאלץ בית המשפט לתת פרשנות משלו וכך יש פסקות והלכות בית משפט. נקודה זאת חשובה שכן פוליטיקאים מימין ומשמאל וכך גם משפטנים מימין ומשמאל לא מערערים על סמכותו של בית המשפט לתת פרשנות ונעזרים בה מדי יום ביומו.

כשחוזרים אל הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת ומסתכלים על מבנה השלטון בישראל אי-אפשר לראות דמיון בין הרצוי למצוי. למה? כי בישראל שר בממשלה הוא חבר כנסת, פרט למקרים שבהם שרים מוותרים מרצונם על מקומם בכנסת. גם ראש הממשלה הוא חבר כנסת. זאת אומרת שחלק ניכר ומשמעותי של חברי הכנסת פועלים במקביל בשתי הרשויות, המחוקקת והמבצעת.

מכל נקודת מבט שלא נסתכל, מוטב שנבין שבישראל אין הפרדת רשויות, מה שגורם לכך שלראש הממשלה יש כוח עצום, מעל לסביר, ובמקרים רבים הוא יכול להשתיק את הכנסת. גם ועדת השרים לחקיקה שקובעת אלו חוקים יזכו לתמיכה, היא ועדה שמעניקה לממשלה יתרון גם בתחום החקיקה.

לא אחת נאמר שהדמוקרטיה, נמצאת בהתגוננות מתמדת. אכן זו תמונת המצב, כי המונח שלטון הרוב הוא מונח בעייתי שקיבל פרשנויות שונות ומשונות. אך מה שמשותף לכולם שרוב הכוונה לרוב שהוא על חודו של קול. שינוי מוסכם בעניין זה יכול להביא את הדמוקרטיה למצב יציב הרבה יותר. דמוקרטיה בהסכמה היא דמוקרטיה שמאפשרת לכל רבדי החברה לבוא לידי ביטוי ואם נוסיף לכך את הפרדת הרשויות כהלכתה, כי אז כל נבחר ציבור שקיבל משימה ברשות המבצעת, יתפטר מהרשות המחוקקת ויהפוך לנבחר ציבור ברשות המבצעת ויהיה חופשי לפעול, והכנסת תהיה מוגנת מעריצות הממשלה. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לחוקק חוקים, הוא בית הנבחרים, הכנסת. מוטב שכל חוק שהתקבל יקבל מעמד של חוק בהרצה, שנבדק בקפידה על-ידי נציגים משלוש הרשויות. חוקים בהקמה יאפשרו לשופטים לבחון האם הם מקבלים לידם חוק סביר שהוא גם בר שיפוט. עבודה בדרך זו תאפשר לכל רשות לתת משוב לראות ולחיות באווירת הסכמה, בדיוק כפי שנדרש בדמוקרטיה בהסכמה.