"שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך"

כללי סדר פסח מנוסחים בספר ההגדה ומנחים אותנו בעת מזיגת כוס לאליהו הנביא לומר: "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ, ...שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעַמְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׁיגֵם" ו..."תַּשְׁמִידֵם". אמירה זו מספר ירמיהו י' 25 ומובאת גם בספר תהילים ע"ט 6 ניתן להבינה על-רקע מאורעות, שהנביא היה עד בשנת 586 לפנה"ס לגילויי פורענות גדודי נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכנצאר מלך בבל, שטבחו בתושבי ירושלים, חרשו את בתיה ושרפו את בית המקדש.

הנביא ראה שיירות פליטים, היוצאות אל הבלתי נודע, אל גלות רחוקה. מתוך גיא ההריגה הנפרס לעיניו עלתה התפרצות זעם ושימוש בפועל בזמן ציווי לכתובתו של אלוהי ישראל - "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ". מה אתה רוצה מאתנו. מדוע חמת זעם זו מגיעה לנו - שפוך חמתך "עַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ".

היום אינני מבקש להניח התפרצות זעם רווית כעס מוצדק כנדבך בנדבכי ההוויה של התא המשפחתי שלי, במארג של הגדת הפסח - הגדת "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ לְדוֹרוֹת". אינני רוצה לתת לקול של שפוך חמתך לנווט את סיפור תשוקת החרות של כל בן העם היהודי. לא אצטרף לדרישה לשפוך זעמו של בורא עולם על כל המשפחות שלא ידעו אותו בחג, המסמל את ניצחון הצדק על הרשע, את ניצחון עם עבדים היוצא מעבדות לחרות.

אני מזדהה עם אמירה, שנאמרה מנהמת לב שבור של ירמיהו לנוכח מראות האימה, אבל אני חייב לשאול את עצמי האם אני מעביר לדורות הבאים מורשת של שנאה ונקם או מורשת של ציווי אהבה ובניית עתיד ללא שנאה וללא נקם.

אני דוחה מכל וכל תפיסה, המבקשת לגדל דור על ברכי שפוך חמתך. אני בוחר בשפוך אהבתך. צר לי, שבסיום התפילה בבית הכנסת מודגש "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹֹּל ... שֶׁלֹּא עָשַּׁנּוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, שֶׁהֵם מִשְׁתַֹחַוִים לָהֶבֶל וְלָרִיק. וַאֲנַחְנוּ מוֹדִים לְמֶלֶך מַלְכֵי הַמְּלָכִים..."

אינני רואה במאמינים בני דתות אחרות כאנשי הבל וריק. הם עבורי בני אנוש, שאני חש כבוד לתרבותם. בסדר פסח אל לנו לשאת פנים אל שפוך חמתך, אלא לפתיחת צוהר לקראת מה שעושה מציאות של שכנות טובה בין העמים. להתגבר על מורשת איבה כדוגמת מה שנקרא אחרי חג הפסח בחג השבועות, עת ארץ מואב בירכתי עבר הירדן המזרחי פותחת שער לפליטי רעב ישראלים מהעיר בית לחם.

ארץ מואב סעדה פליטי רעב מישראל מספר שנים לא מבוטל. נרקמה מערכת יחסים אנושית בין אישה מואבייה לאישה עברייה מבית לחם יהודה, אישה קשת יום למודת סבל של אלמנות, שכול, רעב וחוסר תקווה.

לעולם הערכים של "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", לדור הצעיר, שנוטל את מקל הדורות, בל ננכס "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ", נמיר אותם ב"שְׁפוֹךְ אֲהָבַתְךָ עַל הַגּוֹיִים בַּאֲשֶׁר הֵם" - "בִּפְרוֹס עַל כֻּלָּנוּ סֻכַּת שָׁלוֹם".