פתרון למגיפה

נגנב מטוויטר: "כל מה שצריך כדי שהקורונה תיעלם זה שיזמנו אותה להעיד נגד ליברמן" (יונתן יעקובוביץ).

שני אליהו

ביום חמישי, ח' בניסן (2 באפריל למניינם), ימלאו 75 שנה לרצח "שני אליהו" - אליהו חכים ואליהו בית-צורי, לוחמי לח"י, שהתנקשו בחייו של לורד מוין בקהיר בידי הבריטים. אצלנו, כמובן, דאגו שלטונות מפא"י לטאטא, עוד אז, את סיפור גבורתם אל מתחת לשטיח, ולהשכיחו.

שני אליהו התנקשו בשישה בנובמבר 1944 בלורד, ידיד קרוב של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שהיה השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, ומושבו בקהיר - אנטישמי ידוע, שסיכל ניסיונות להציל יהודים מהשמדה ועליית ניצולי שואה מאירופה (עיינו בערך "סטרומה"), והתנגד נמרצות למימוש הצהרת בלפור, שהכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. מוין נודע באמרתו המתועבת (ליואל ברנד), "מה אעשה עם מיליון יהודים"?!

יחס מוין לציונות וליהודים לא עמד מאחורי החלטת לח"י להתנקש בחייו, אלא היותו הנציג הבכיר ביותר של בריטניה במזרח התיכון. מלבד זאת, לח"י סבר, "שאם מותר להתנקש בחיי חיילים בריטיים בארץ, המבצעים את המדיניות האנטי-ציונית של ממשלתם, על אחת כמה וכמה שמותר לפגוע בראש הבריטי, הקובע את המדיניות וגם מבצעהּ". כך קובע אתר העמותה להנצחת מורשת לח"י.

לח"י הקים בקהיר תא מחתרתי של חבריה, ששירתו בצבא הבריטי והוצבו במצרים, ולצדם יהודים מקומיים. יצחק שמיר, אחד מחברי 'מֶרכז' לח"י, מפקדת הארגון, שמנתה שלושה חברים, ולימים, ראש הממשלה, הטיל על אליהו חכים ("בני") ועל אליהו בית-צורי ("זבולון") להתנקש בלורד מוין. השניים נשלחו לקהיר, והסתייעו בחברי התא המחתרתי. "שמיר הורה לחכים ולבית-צורי לפגוע במוין, אולם לא באזרחים מצריים, משום שלח"י קיוותה לפתח יחסים טובים עם עמי ערב, שגם הם נאנקו תחת העול האימפריאליסטי הבריטי", מספר אתר העמותה להנצחת מורשת לח"י.

אחרי מעקב, ארבו שני אליהו למכוניתו של הלורד ליד ביתו בקהיר, חיסלוהו והסתלקו מהמקום על אופניים אל השוק. שוטר מצרי ירה בבית-צורי, וחכים חש לעזרתו. שניהם נתפסו, והועמדו לדין. בעת משפטם זכו שני אליהו לתמיכה רבה ולאהדה של הרחוב המצרי, ששנא את שלטון כיבוש הבריטי. השניים לא השתתפו במשפטם, אלא רק נשאו נאומים, שבהם הגדירו את אי-חוקיות הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל.

שני אליהו נידונו למוות, נתלו, ונקברו בבית-העלמין היהודי בקהיר. אליהו בית-צורי ואליהו חכים הושבו ארצה בהסכם לחילופי שבויים עם מצרים ביוני 1975, ונקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים.

ראשי 'היישוב', ששיתפו פעולה עם הכובש הבריטי בארץ-ישראל, מתחו ביקורת קשה על ההתנקשות במוין. חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הגדיל לומר בנאום פומבי, כי מות מוין הכאיב לו יותר מאשר מות מייקל, בנו, שנהרג כטייס בחיל-האוויר המלכותי הבריטי כשטס למשימה קרבית בשנת 1942.

תגובת הסוכנות היהודית לחיסול לורד מוין הייתה 'סזון' - התעמרות בחברי אצ"ל ולח"י ('הפורשים') - רדיפתם, התעללות בילדיהם, מעצר חבריהם, עינויים והסגרתם לידי הבריטים - תוך הסתה פרוע ושיסוי נגדם. עקב הסגר, לא יעלו השנה לקברם בהר הרצל, אלא תיערך אזכרה וירטואלית באינטרנט.

קבוצת סיכון

סוף-סוף, בסגר, הבנתי למה בני 65+ הנם קבוצת סיכון. זאת, מפני שהם זוכרים דברים, שקרו לפני עידן המחשב האישי, האינטרנט והרשתות החברתיות, ועדיין זוכרים את לוח הכפל, את שירת הים, את שירת דבורה, את קינת דוד על שאול ועל יהונתן, פיוטים ויצירות מופת מהתנ"ך, מהסידור ומהשירה, שלמדו בבתי-ספריהם בעל-פה.

סבתא, שאל נכדי, איזה סדרות היו לכם בטלוויזיה, כשהיית קטנה?

לא הייתה לנו טלוויזיה, מתוק.

לָאאאאאא ...

השתלטות עוינת

ההתערבות הגסה, אם לא החצופה, של בג"ץ בעבודת הכנסת, מוכיחה עד כמה חיונית הרפורמה, שהחלה בה איילת שקד, במערכת המשפט; וכנראה, לא יהיה לה, לדאבוננו, המשך. השופטים ימשיכו להשתלט על רשויות השלטון במדינה, ולשלול מהעם את ריבונותו, בשם אידיאולוגיית הכזב של אהרן ברק, שהכול שפיט.

עוד לפני החלטתם בעניין יו"ר הכנסת, חמסו השופטים לידיהם יותר מדי כוח, ושברו מזמן את ההפרדה בין רשויות הממשל ואת האיזון ביניהן. וכידוע, כוח משחית, ועודף כוח משחית מאוד, שלא לדבר על כוח מוחלט.

"הטענות העיקריות, שהעלו מבקריו של יו"ר הכנסת, היו 'הוא לא בסד"ר ו'החלטותיו נובעות ממניעים פוליטיים'. נו, באמת?! החותרים להדיחו פעלו ממניעים אלטרואיסטיים?! ואם כבר במניעים עסקינן, החלטת חמשת העליונים, שדנו את יו"ר הכנסת ברותחין, לא נבעה ממניעים פוליטיים?!", כותב ישראל, ידידי - "כשפוליטיקאי פועל ממניעים פוליטיים - זה תקין, כי הוא פוליטיקאי. כששופט פוסק ממניעים פוליטיים זו הפרת אמונים ומרמה בנסיבות חמורות ביותר.

ליו"ר הכנסת מגיע צל"ש על כך שהעדיף להתפטר ולא לבצע הוראה, שמפ̤רה את 'חוק יסוד: הכנסת'. מותר, ואפילו חובה, לסרב למלא פקודה בלתי-חוקית, אפילו כשנותן הפקודה הוא בג"ץ.

לסיום, בהודעה, שהפיצה הוועדה המסדרת של בית המחוקקים, נכתב, כי ח"כ עמיר פרץ יכנ̤ס בהמשך היום את המליאה "מכוח סמכותו על-פי החלטת בית המשפט העליון". לבית המשפט העליון יש סמכות להסמיך חבר כנסת כל שהוא לכנס את המליאה? מי נתן לו סמכות זו"? וישראל מסביר: "הכנסת פועלת מכוח 'חוק יסוד: הכנסת', המסדיר את פעולתה, ומכוח 'תקנון הכנסת', שאושר במליאה.

אין שום סעיף או רמז בחוק או בתקנון על המועד, שבו חייב היו"ר לכנס את הכנסת על-מנת לבחור יו"ר חדש אחרי בחירות. לא נאמר שם, שעליו לעשות זאת עם תום ספירת הקולות, מיד אחרי שתוצאות הבחירות אושרו סופית, או מיד אחרי השבעת הכנסת החדשה. נקבע שם המועד האחרון, שבו עליו לעשות זאת. מיום קום המדינה, הייתה מסורת, שיו"ר חדש לכנסת נבחר, או מתמנה, עם הקמת ממשלה חדשה, ובדרך כלל היה מנציגי המפלגה, שהקימה את הממשלה.

החלטת בג"ץ להורות ליו"ר לשנות את המסורת, ולקצוב מועד, שבו עליו לעשות זאת, הייתה הפרה בוטה של 'כללי המשחק', וניתנה ללא כל סמכות. למרות הנאמר ב'פסק-דין' בג"ץ, אין לו סמכות להתערב בנוהלי העבודה של הכנסת, ועל אחת כמה וכמה אין לו סמכות להורות לכנסת ו/או ליו"ר איך עליהם לכלכל את מעשיהם.

יתרה מזאת, החלטת הבג"ץ הייתה הונאה. יו"ר הכנסת זומן להופיע בפני בג"ץ על-מנת לנמק את החלטתו לדחות את כינוס ישיבת הכנסת. בית המשפט היה אמור לשקול את נימוקי היו"ר לפני פסיקתו. זה היה שקר. החלטת הבג"ץ התקבלה לפני שיו"ר הכנסת אמר מלה אחת, והטקסט הכתוב של ההחלטה (27 עמודים!) היה מוכן לפני התחלת הדיון. נשיאת בית המשפט העליון וארבעת חבריה שיקרו במצח נחושה. הם שיקרו ליו"ר הכנסת, והם שיקרו לציבור.

חמישה שופטים עליונים אינם מתביישים לשקר לאור היום ולא במחשך, וציבור של למעלה ממיליון אזרחים ישראלים (כל מצביעי כחול-לבן) קיבל זאת בהבנה. בדיוק כמו שהיה מקובל לומר ברומא העתיקה, 'הציבור רוצה שירמו אותו' (vulgus vult decipi). לאיזה צדק יכול לצפות אדם, העומד לדין לפני שופטים, שהשקר הוא נר לרגליהם"?