לכבוד המורה רינה

מורתי היקרה,

אתחיל מהסוף: תודה, כל שלי שלך הוא.

לפני עשרים שנה בבית הספר התיכון הייתי עוד ילד מעשרות ילדי השכבה. לא התבלטתי בכיתה ביכולות לימודיות, גם כישורים חברתיים לא היו הצד החזק שלי, ואפשר לומר, בעצבות מסוימת, שהייתי ילד נוכח נפקד כמו דנידין רואה ואינו נראה. פעמים רבות בחרתי לא להגיע לבית הספר. כמעט איש לא שאל אותי מדוע לא הגעת, היכן היית, הרגשתי כעובר ושב, שקוף, לא שייך, ומי שסופר את הזמן לאחור עד ש... בוקר אחד...

ניגשה אליי מורה שלא הכרתי כל כך, שמנמנה עם פנים מאירות, שאלה לשמי ודרשה בשלומי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי חשוב למישהי מהצוות. מישהי שראתה אותי, שהתעניינה בי שהייתי משמעותי עבורה.

בתחילה, שאלתי עצמי מי זאת? מה היא רוצה ממני? אבל קרה לי נס והסכמתי עם ה'קול הפנימי' שלי, להמשיך את השיחה עם האישה השמנמנה ומאירת הפנים. ופתאום היה לי בשביל מה להתעורר בבוקר. בשביל מה להתארגן ולאסוף את שברי חיותי. התחלתי להגיע באופן סדיר, יום יומי לבית הספר. האמת תיאמר, עדיין, הלימודים לא עניינו אותי וגם חברים לא העסיקו אותי מי יודע מה. הגעתי לבית הספר כדי לשמוע את המורה השמנמנה ומאירת הפנים אשר מיום ליום התעניינותה גברה, השיחות התארכו, הביטחון העצמי שלי החל לשוב אלי, העמקנו בחוויית הקשר.

יום אחד בשבוע הרשתי לעצמי לא להגיע לבית הספר. זה היה היום החופשי של המורה השמנמנה ומאירת הפנים. לאחר שיחות רבות, משנרכש האמון ההדדי ומשהבנתי שהערכה אלי גברה והמורה השמנמנה מאירת הפנים והערכתה אינה על תנאי, התפניתי להתחיל גם ללמוד. כנגד כל הסיכויים אספתי את הכוחות, בניתי לעצמי, בסיוע המורה השמנמנה ומאירת הפנים, עמוד שדרה יצוק, חוסן נפשי, העזתי לשתף את המורה השמנמנה ומאירת הפנים בקשיים ובמור כבויות, באתגרים, ובמציאות חיי ההישרדותית. במקביל לשיחות החלו הישגיי הלימודיים להשתפר מאוד.

ואז פרצה המגיפה הקשה, קראו לה קורונה, בית הספר נסגר, החרדה והפאניקה התחרו זו בזו, הדאגה כרסמה בכל פה ומולה התייצבה בעוז גברת חוסר האונים. חשתי שוב איך אני צולל לאתמול, למקום אליו לא רציתי לשוב. חשתי שכוחותיי נוטשים אותי, התקווה לתעודת בגרות נכזבה, הבלבול התערבב עם הייאוש, עוד רגע, הרהרתי ביני לביני, הבניין שבניתי יקרוס. זיעה קרה עטפה את מצחי בלילות הארוכים. כמעט ויתרתי, ואז היא הגיעה שוב, התייצבה עם חיוכה הממיס, עיניה החודרות אמרו: הנני כאן. המורה השמנמנה מאירת הפנים הביטה בי מהמחשב, נטעה בי כוחות, שתלה בי תקווה וכשהחלה לדבר עיניי קרנו מאושר וידעתי שלא אפול. וכך בכל הכאוס העולמי, הישראלי, האישי שחוויתי מצאתי לי אי, עוגן, חוף מבטחים. המפגש היום יומי היה לי למכון כושר של הנפש, השיח וההודעות היו חמצן שחדר דרך המסכה. השיחות היומיות, גם כשלפעמים הייתה תחושה שהן אינן נחוצות, הותירו בי רושם עז. היית לי לרשת ביטחון ולחומת מגן, בעת צרה וצוקה.

במרחק של עשרים שנה אני מבקש להודות למורה השמנמנה ומאירת הפנים שהעניקה לי חבל הצלה והייתה במקום השומם הזה עבורי. המורה השמנמנה ומאירת הפנים, זו את רינה. לימדת אותי אחריות, מסירות, אהבת אדם, חמלה, התמדה, התמודדות, לימדת אותי לחלום, לשאוף, לא לוותר, לא להתייאש, לא להתיירא מהמציאות, לימדת אותי להיות אדם טוב יותר אשר בזכות ההכלה והספיגה שאפשרת לי הפכתי לחייל מצטיין, לקצין ומוביל, לסטודנט משקיען, לבעל אוהב ולאבא חומל. הערכים שהטמעת בי, הם נכסי צאן הברזל המלווים אותי. האמנת בי כשאיש לא האמין בי. נתת לי סיכוי והזדמנות כשאחרים לא ראו אותי. הענקת לי תקווה ואור כשהחושך כיסה את הכל. היית כבושם על עורי ברגעי שמחה וכאב. בזכות היותך שם מאחריי מסך המחשב, מסך המסרונים, שרדתי את ימי הקורונה הקשים.

היום אני מתפלל מקווה ומייחל שילדי יזכו למורה שמנמנה ומאירת פנים כמוך, כי כל שלי שלך הוא.

ושוב תודה.

אלון הנער מכיתה יב ' 2.