חזרה לשגרה? לא לכולם

בחדשות מדברים על הסרת הסגר, צמצום ההגבלות וחזרה הדרגתית לשגרה. אלו חדשות מעודדות עבור רוב האנשים, שסגורים בבתיהם קרוב לחודש ימים. ואולם ישנן אוכלוסיות שעבורן הפעולות האלה חסרות משמעות של ממש. בהיעדר תרופה או חיסון, רבים מהם ימשיכו להישאר בביתם, ומצבם הרפואי והנפשי ימשיך להידרדר. מדובר בבני הגיל השלישי והרביעי, אנשים עם נכויות, עם מחלות לבביות, מחלות של דרכי הנשימה, מחלות אוטואימוניות, מחלות אונקולוגיות ועוד. אנשים אלה נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בקורונה ולסבול מן הסיבוכים שלה. כבר שמענו על מקרים בהם לאנשים היה אירוע לבבי או מוחי, שבחרו להישאר בבתיהם כי פחדו להגיע למיון. חלקם שילמו על כך בחייהם. אחרים עלולים לשלם באיכות חייהם.

המציאות מחייבת גמישות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה על-מנת להבטיח את המשך מתן הטיפולים הרפואיים והשיקומיים להם זקוקים רבים כל כך. ואולם בעוד שטיפולים רפואיים דורשים לעיתים מתן תרופות דרך הווריד, בדיקות גופניות ומדדים שונים, המחייבים את נוכחות המטפל והמטופל באותו חדר; ובעוד שבטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק נדרש מגע לצורך מתיחה של האיברים או הפעלתם פצורה פסיבית, בטיפול הפסיכולוגי הפתרון הוא פשוט: טלפון או מחשב.

הטיפול הפסיכולוגי חשוב לכל אדם, אך הוא קריטי לאוכלוסיות הנמצאות בסיכון, ובמיוחד בימים האלה (כפסיכולוג כבר מצאתי את עצמי בשיחות טלפון עם מטופלים שהתקשרו בשל מה שהם חשבו שהיה התקף חרדה, והפצרתי בהם להגיע בדחיפות למיון). בקופות החולים עדיין לא הופנם כי הבריאות הגופנית והבריאות הנפשית חד הם, ומטופלים המשתייכים לקבוצות סיכון מוצאים את עצמם לעיתים מופקרים על-ידי המערכת, נתונים לחסדי מטפלים, מתנדבים ועמותות.

משרד הבריאות פרסם נהלי עבודה לטיפול מרחוק לפני למעלה מ-3 שבועות. קופות החולים מיישמות אותו במרפאות בריאות הנפש, אך מערימות קשיים ביישומו במערכים רפואיים ושיקומיים, על-אף שציבור הפסיכולוגים השיקומיים והרפואיים ערוך, מוכן ומגויס לכך.

אנשים שטופלו באשפוז יום שיקומי או במרפאה, וכעת אינם מגיעים לטיפול, נאבקים בקופות החולים לקבלת התחייבות לטיפול פסיכולוגי שיינתן באופן מקוון. מדובר באנשים שהטיפול הפסיכולוגי היה חלק משגרת הטיפולים שלהם וכעת הם ממתינים שבועות. כאשר הם מקבלים את ההתחייבות הם מופתעים לגלות שאושרו להם טיפולים בודדים, לאחריהם יצטרכו שוב לצאת למלחמה הביורוקרטית מול פקידי הקופה. במקרים אחרים מתקבלת תשובה שלילית, ומהקופה מבקשים מהפסיכולוג/ית המטפלים להסביר את הצורך בטיפול. לא ברור מי שם בקופות החולים לא מבין שאם אדם היה בטיפול פסיכולוגי-שיקומי או רפואי טרם הקורונה, קל וחומר שהוא יזדקק לו כעת. בינתיים הקשר והרצף הטיפוליים, שהם אבני יסוד בטיפול הפסיכולוגי, נפגעים, ואיתם נפגעים גם המטופלים.

"נופלים בין הכסאות" גם אנשים שהשתחררו מאשפוז וטרם נקלטו במסגרת המשך, אנשים עם מצבים רפואיים ו/או נכויות קודמות, שמצבם הנפשי החמיר בעקבות הקורונה. במקרה הטוב הם יישלחו למרפאות בריאות הנפש של קופת החולים, אלא שקופות החולים לא מעסיקות פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים במרפאות הללו, ועל כן המענה שיינתן לאותם אנשים עשוי להיות לא מדויק.

זוהי שעתן של קופות החולים להבטיח טיפול פסיכולוגי מתאים, נגיש ומיידי עבור אלה הזקוקים לו. את המחירים הגופניים, הנפשיים, הכלכליים, החברתיים והמוסריים שנשלם אם הדבר לא יקרה אנחנו כבר מתחילים לראות. זה הזמן להבין כי טיפול פסיכולוגי אינו מותרות, וכי הבטחת הבריאות הנפשית של האוכלוסייה תסייע גם בהבטחת הבריאות הגופנית שלהם. בעוד זמן לא רב רובנו נתחיל לחזור לשגרה. האם נזכור את אלה שכעת קל לנו לשכוח?