אל מול תלתליה השחורים של מיה

לפני 26 שנים, מחבל התפוצץ עם רכבו בעת שנצמד לאוטובוס בעפולה. זה היה הפיגוע הראשון של החמאס, פיגוע בו נקטלו חיי ילדי בתי ספר, אבות, ואימהות. 'פיגוע מכונית התופת' כונתה הטרגדיה. בין ההרוגות נערה תמירה ויפה, מיה אלהרר ז"ל, בת 18, מתנדבת במשמר אזרחי, תלמידת בית ספר, חולמת, אוהבת, כמו כל הנרצחים בפיגוע.

מאז אותו יום מר, בכל שנה, 25 שנים, אמה יפה, אביה מישל, אחותה ריקי, ואחיה איתן, ביחד עם מוקירי זכרה, עולים לקברה לטקס השנתי, מניחים פרח, אבן, מדליקים נר זיכרון, מתפללים, מוחים דמעה, עומדים באלם יגונם וחוזרים לעוד ימים אחדים של משא כבד על כתפם במסע שלא נגמר.

טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כפי שהוכרה מיה ז"ל, היה מהאירועים המעניקים צורי לנפשם הדואבת של משפחת אלהרר. הטקסים הצבאיים בוטלו, הביחד של משפחות השכול נסדק, ויפה? ספונה בביתה, עטופה ביגונה, עיניה נחלי געגוע ובארות של ריק. 25 שנים מתכוננת יפה, חודש טרם האזכרה, מביטה בתמונותיה של מיה, מזכירה לחברות שהפכו כבר לסבתות צעירות, לחברים שהיו אבות לילדים המתגייסים לצבא, ורק מיה שלה נותרה צעירה בת 18 לנצח.

עבור יפה מגיפת הקורונה היא אתגר מורכב במיוחד. את נכדותיה, מיות הקטנות, הנושאות את שם הדודה שלא זכו להכיר, אינה יכולה לפגוש אלא דרך המסכים, לא יכולה לחבק, ללטף, לנשק, למצוא נחמה מסערות ימיה, מהדווי והיגון. אל מיה שלה, תלך השנה עטוית כפפות בידיה, מסכה על פניה, תביט במצבתה, תדבר עימה כבכל שנה, תספר לה על החודש האחרון, על הנגיף, על הסכנות, על האחייניות והאחיינים שלא הכירה. דמעה חמה שוב תדגדג בזווית עינה עד אשר תמצא עצמה על האותיות השחורות, ואבא מישל יחבק את אימא יפה, את ריקי ואיתן, יניח אבן קטנה וימשיכו בדרכם לביתם. הזיכרונות יהיו לחברים, הגעגועים לחברות, התמונות לנכדות ולנכדים, והכאב? יקנן במקום בו 25 שנים הוא מקנן, בלב פנימה.

26 שנים, זיכרון אחד, געגוע אינסופי, קורונה אחת. יפה ומישל יודעים שעל אף שהטקס הצבאי בוטל, על-אף שהאזכרה תעשה בחיק המשפחה הגרעינית בלבד, הם לא לבד, העם כולו מחבק בימי המגיפה הזו, באופן מטפורי, את המשפחות השכולות, את משפחות הנופלים, החללים, גם אם אין הוא מגיע אלי קבר, ליבו מונח על מצבת הנופלים, גם אם אין ידו מחזקת, ידם שם אמיצה וחזקה כתמיד.

לקראת יום הזיכרון האם יפה, שלתה מבאר היגון את מילות הגעגוע אשר כבכל שנה נושאת מעל מצבתה של מיה עטופה באוהביה: "מיה שלי, אהבת חיי, בבת עיניי, האור שלי, מיה כל עולמי. ימים קשים עוברים על עם ישראל והעולם כולו, ימים של חרדה וחוסר אונים, ימים של בדידות ודאגה. דמותך כמו תמיד צפה ועולה לנגד עיניי, מיה התוססת, החכמה, היפה, בעלת רעמת התלתלים השחורים, מיה שבכל מצב היה לה מה לומר, בחיוך, במילה טובה מנחמת, בלטיפה. זו מיה שלי. ועכשיו? לו היית כאן מיה שלי, לו ראית את התוהו ובוהו בעולם, אני בטוחה שהיית מלטפת את גווי ברוך ובעדינות שלך, לוחשת לאוזניי בקול הקטיפה שלך: "אימא ביחד ננצח.

ואני כאן לבד ותמונותייך בתחנות החיים השונות מנחמות אותי בזיכרון וגעגוע. עוד מעט האזכרה השנתית, עוד מעט ימי העצב והלב הזוכר ודואב. את מיה שלי, לראשונה, תביטי עלינו מלמעלה, פוערת את עיני השקד היפות שלך לרווחה, 25 שנים ביום הזיכרון היינו שם, כולנו, אבא, ריקי, איתן, המשפחה הנכדים הנכדות החברות החברים, והשנה? אנחנו המשפחה שנושאת אותך בלבבה מיום שהלכת נגיע אלייך כתמיד, נדליק נרות, נתייפח וננצור אותך בליבנו כמו תמיד, לנצח".