מי מאתנו לא ראה את או שמע על: 'הגשר על הנהר קוואי'? זה סיפור גבורה מדהים שבו שבויי מלחמה מקימים גשר עבור הצבא היפני הכובש. זו התנגשות בין תרבויות זרות וניסיון לכבוש את הבכורה בכל מחיר. פה הבכורה אינה נזיד-עדשים אלא גשר אל העתיד. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון, הקולונל הבריטי השבוי, אלק גינס, מתפקח-מתפכח ומפוצץ את פאר יצירתו - כי זה צו החיים. מי מאתנו ששואל את עצמו, מדוע הדפקט הזה בכלל בנה את הגשר מוטב שיצפה בסרט שנעשה בשנת 1957, שתיים עשרה שנים לתום מלחמת העולם השנייה. מובן שלא היה שום תום במלחמה הארורה...
הגשר על הנהר הפך בהדרגה לאובססיה ששבתה את הקולונל השבוי, הפכה אותו לדמות טרגית חסרת מוצא. להערכתי גם ועידת דרבן הראשונה ב-2001 הייתה קטסטרופה אנושית גלובלית - ובחסות האו"ם. אובססיה של נשיאת הוועידה מרי רובינסון נשיאת אירלנד לשעבר ונציבת האו"ם לזכויות אדם - הייתם מאמינים? בהחלט ניתן לשאול - מה 'מרסק' בני-אדם באמצע החיים? האם הם בכלל מודעים למתרחש איתם וסביבם עד לקריסה? אלק גינס התעשת ברגע האחרון אבל רבים עוברים את הסף, נובלים, נושרים וממשיכים הלאה כצללים.
שאול המלך היה אחד כזה, צל שרודף את צלו של דוד... לוחמי-החרות בירושלים שורפים זה לזה מחסני מזון, נאבקים על 'שליטה' כשהרומאים צובאים על חומות העיר... יהודים - שליטה על מה? מה הם לא הבינו אז? האם כולנו בונים ומטפחים סוג של גשרים, מגדלים, חלומות ומנפצים אותם ברגע של התפכחות? כמה ממשיכים הלאה, כמו תמיד, כאילו לא קרה דבר? מה חושבת היום הנציבה גברת מרי רובינסון? האם ידוע לה שאצלנו הפכה לנציב מלח? בשנת 1838 גילה כומר וחוקר מקרא אמריקני בשם אדוארד רובינסון את הקשת (בהר-הבית) הקרויה על שמו. השם רובינסון הולך אתנו דרך ארוכה. מה ידע דניאל דפו כשהדביק לקרוזו את רובינסון?
זה המקום לציין שתי גרסאות מנוגדות לאובססיה אחת, שגבתה חיים של מאות אלפי לוחמים ואזרחים, וחרצה גורלות לעתיד כי הטתה את כף המאזנים לצד בנות-הברית במלחמת העולם השנייה: סטלינגרד. זה מקום גאוגרפי שנשחק 'לכתם', שהפך אובססיה של שני מנהיגים מטורפים - היטלר וסטלין.
האם חזון הציונות שלנו אינו אובססיה שולית שצבתה, הביאה לבסוף ליצירת מדינה והתרוקנה? ימים יגידו. ב-92 התקיימו בחירות לכנסת ה-13. בצירוף מקרים פרוע (תמיכת ארה"ב) עלתה לשלטון מפא"י הישנה והחל מסע ביזארי ומופרך לאוסלו. שם נרקמה בסודי-סודות, במסגרת חזון אחרית-הימים (מזה"ת חדש) של פרס, תוכנית להחזיר מתוניס ערימה של טרוריסטים ערבים צמאי-דם, להתיר להם להקים בתוכנו טריטוריית טרור מזויינת בתמורה לקורבנות-שלום. הייתם מאמינים?
התרבו מאז מקרי האונס באוסלו
זה עוד לא נגמר. המערכה על נראטיב-אוסלו נמשכת. באוסלו הבירה בעצם נירבגו אותנו עד העצם, שלא לומר אנסו אותנו... האם תתנחמו בידיעה חדשותית שהופיעה ב-2014? "מוחמד הפך לראשונה לשם הנפוץ ביותר לגברים באוסלו, בירת נורבגיה, כך דיווחו היום (שישי) כלי תקשורת במדינה, לאחר שמכון הסטטיסטיקה SSB במדינה ביצע ספירה של כלל האוכלוסייה בעיר. 'זה מאוד מרגש', אמר אחד מעובדי המכון לאור הממצאים שהתגלו"... מאז גאו מקרי האונס כפי ש
דיווח גם יהודה בלו.
באוסלו לא סיימתי עם האונס. אני מגיע לספרו הקנוני של מי שיהיה אדמו"ר השמאל בא"י, הסופר
עמוס עוז. ב-1968 מתפרסם ספרו 'מיכאל שלי'. הפרסומת לספר מתארת אותו: "חנה גונן, גיבורה בלתי נשכחת, מספרת את סיפור אהבתה האוזלת לבעלה מיכאל בעודה שוקעת יותר ויותר בתוך עולמה הפנימי, עולם של נסיכה שבויה המתגעגעת למרחקים שנבצרו ממנה". אולי. כל מה שאני זוכר ממנו הוא החלום הכמוס (אובססיה?) של אישה יהודייה להיאנס על-ידי ערבים. אנסח את הפרסומת ביד חופשית: אהבתה האוזלת לבעלה (המורשת היהודית) בעודה שוקעת בתוך חלום והזיה של נסיכה שבויה המתגעגעת למרחקים (אוסלו?) שנבצרו ממנה...
אנחנו לא נורבגים, לא נטועים בבלגיה, אפילו לא בדנ-סמרק שבאירופה. אנחנו נטועים בין שבטי מוסלמים במזה"ת, עוינים וחדים כתער. פה האונס הוא יום-יומי, חלק ממסגרת חיים בתוך מערבולת מוות. לא מדובר בהתרגשות לאור ממצאים שהתגלו במכון... הספר זכה לתהילה עולמית ותורגם ל-33 שפות. לא קשה לי לנחש מדוע. לא נס ליחה של שקיקה למשש שוב ושוב תחתונים נאלחים, להריח את ערגתה של אומה יהודית להיאנס. האיש שתיאר אותנו כצלבנים (
מנזר השתקנים), את אמו כהרפתקנית זולה (הר העצה הרעה) לא יחסוך את שבטו וימשיך להצליף עד שנקים למענו מדינה ערבית תוססת, אונסת.
הסיבה שהסכם אוסלו ממשיך לרדוף אותנו גם היום ואיש בשמאל אינו מרים יד בהודאה שהביא לטרגדיה הגדולה שפקדה את העם בישראל - נעוצה, להערכתי, באובססיה שטרם פגה. במקום להציע הסבר מדעי יבש ומפורט אני מעדיף להמר על כמה אבני דרך, שבלונות ומוסכמות בתקווה שיעשו את העבודה.
אוריינטליזם, לפי ויקיפדיה, היא הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות. 'עיניים מערביות' - כולל גם את יהודי המזרח הישראלים. תפיסת העולם השגויה, שנתפסו לה היהודים, לא הטיבה עם הערבים. רבין-פרס-ביילין ידעו, כמובן, טוב יותר מה טוב יותר לערבים. את הביטוי 'אוריינטליזם' טיפח באהבה אדוארד סעיד 'ידידנו' הירושלמי. "מבקריו של סעיד טענו כנגדו שהוא מפתח את ראיית המזרח כקורבן של תרבות המערב.. לטענת מבקריו, בכך חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד-גיסא, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך". ובהמשך, "מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו".
איש 'האחים המוסלמים' סייד קוטב כתב, "היהודים שתלו אנשים ומשטרים (בעולם האיסלאם) במטרה לחתור כנגדו. מאות ואולי אלפים של קושרים ממוקמים בתוככי עולם האיסלאם ומופיעים כאוריינטליסטים או תלמידים של אוריינטליזם" ('מאבקנו ביהודים'). הערגה שלנו להקים לפלשתינים מדינה (שהביאה עד כה הרג מתמשך) - נולדה באוסלו. האם הם עשו צעד כלשהו למען מדינה משלהם? כל מה שעשו עד כה היה במטרה אחת - לאחז את עיני הישראלים והעולם, להפנט אותנו כמו שפקיר מהפנט קוברה...
אצל רבים בקבוצה שלנו מדובר, אולי, בתסמונת האישה שעדין מוכה (2,000 שנות גלות) המשועבדת לשוט מתנפנף ושורק מעל ראשה. "תסמונת האישה המוכה מוכרת כמצב פסיכולוגי המתאר אישה (גם אומה?) שעקב התעללות פיזית עקבית וקשה... הופכת למדוכאת ולבלתי מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מהתעללות... אותן נשים סובלות מדימוי עצמי נמוך ולעיתים קרובות מאמינות שהן האשמות בהתעללות".
האם אוסלו היום היא עדין ניסיון כנה ונואש של חלקיקים באומה הישראלית (המוכה) להחזיר את בן הזוג, טרוריסט-אשף מניפולטיבי, שבעבר נדחק לטוניס? ואולי מדובר בתסמונת סטוקהולם? "היא תופעה פסיכולוגית שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידיאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו... תסמונת זו מבוססת בעיקר על טראומה שיוצרת אצל אדם רגשות חיוביים דווקא כלפי זה שפוגע בו או כלפי מי שנתפס כדומיננטי".
מהו השוט המתנפנף - אותה חרב-דמוקלס שמאוושת מעלינו - האם זו החרב-המתהפכת? החרב, כמו היצר-רע המיתולוגי, לובשת לנוכח המאורעות צורה מודרנית-חברתית-עכשווית, ירוקה ואנושית, מלאה בתופיני צדק ותשורות הומניות. הכל מוצף בקרם חגיגי שופע פוליטיקלי-קורקט, נראטיבים וזיופים. החרב קשורה בצו-על-תנאי לציצית ראשם של ארגוני זכויות-אדם גלובליים שכבר נתנו לנו כיוון מובהק בדרבן 2001. צרוף של קטליזטור מסוג BDS לחומצות לא-אמינות של ארגונים ועמותות כמו בצלם, נשות-מחסום, שוברים-שתיקה, שלום-עכשיו, עדאלה, מצפן - לכאורה אקדמאיים בעלי ראייה הומנית-אוניברסלית שיש להם אישור מוסרי מוצדק באופן מהותי, בעלי תואר שלישי לכל שלילי, שליבת מטרתם - להטיל דה-לגיטימציה על מדינה (דמוקרטית!) - ישראל. כל מילה נוספת תטשטש את האמת.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
