הכלימה השפילה מבטה

המראות בהן אנו חוזים, אינם זרים לפוליטיקה הישראלית ב-72 שנותיה. הזיכרון האנושי קצר או שמא מדחיק, ברם, נדמה כי בעת הזאת, עת שבירת מטה לחמם של מאות אלפי אזרחים, עת קבורת חמור הנעשית בראש חוצות לרסיסי המוסר שעוד ריחפו כאן, בלתי אפשרי להכיל את אמבטיית המיאוס המתמלאת בשידור חי אל מול עינינו המשתאות ופינו הנאלם. תחושת הקבס, הגועל והמיאוס העולה מתמונות הביזיון, גורמת לאי נחת, לתחושה שהבושה מתה ואנשי הציבור שלנו כולם הם תלייניה, קברניה, מספידיה וסותמי הגולל עליה.

אל דאגה, התמונות המעוררות שאט הנפש יזרקו במהירות למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה הפוליטית, כמעט כמו רוב הדמויות שיתהדרו מעתה בתארים של שר, סגן שר, יו"ר ועדה, מ"מ, משנה, שגריר, קונסול ועוד שאר תפקידים בעלי משמעות וחשיבות לצורך השבעת הרעבון הכפייתי בגין החיבורים הפוליטיים.

מציאות מורכבת זו, בה כמחצית מחברי הכנסת המכהנים נושאים בתפקידים נוספים עתירי משכורת, לשכה, מזכירות, יועצים, עוזרים, נהג ועוד כהנה וכהנה, היא הכנסת אצבע בעינו של האזרח אשר מילא חובתו, הגיע בשנה אחת שלוש פעמים לקלפי לממש את זכותו, ובתמימותו האמין שגם נבחרי הציבור בבוא שעתם יממשו את חובותיהם כלפי המדינה ואזרחיה.

זו אינה טהרנות, אינה התחסדות, זו הכלימה שהשפילה מבטה וגילתה כי היא בודדה במערכה. כולם נעשו חשובים, כולם נושאי משרות רמות, תארים, תארי משמעות ובזבוז בלתי נסבל של כספי הציבור. השר לענייני כלום והשרה לענייני שום דבר. האשמה אינה רק נחלת הפוליטיקאים, אינה רק בקרב חמדני השררה, האצבע המאשימה הראשונה מופנית למי שאפשרו לקרקס העצוב הזה להתרחש, למי שרואים באזרחים פתיים, ליצנים, מריונטות, סוסי עץ שאפשר לרכב עליהם בכל עת לתעתע בהם.

האצבע המאשימה השנייה מופנית אלינו, המביטים בחושך והסחי המכסה את אורחות חיינו, על שאנו מתלוננים, מתאוננים, אצים רצים מחפשים שקיות הקאה, אך לא עוצרים את מסלול החיים באופן קיצוני ויוצאים לרחובות למחות על החרפה הקיצונית.

אות קלון

חובתנו ואחריותנו אנו האזרחים, להחזיר את הבושה לקדמת הבמה, להציב את הכלימה במקומה, להניף את נס המחאה בכל מקום. ממשלה זו ייתכן שאנשיה ראויים, ולמרות זאת היא ממשלת חרפה במובנה המספרי, במובנה הבלתי נתפס. ראוי היה כי הוגי דעות, אנשי רוח מכל המנעד הישראלי, יקימו קול זעקה א-פוליטי, נטו מוסרי, נטו יהודי, למחות על יצור כלאיים מגונה זה.

ממשלה זו במתכונתה המספרי, היא אות קלון על ההנהגה שאפשרה לה לקום ולא עמדה כחומה בצורה למנוע תגרנות מצחינה זו. היא אות קלון על המאושרים ועל המאוכזבים, על המתקרנפים ועל הקורצים בעיניהם, ממשלה זו אסור לה שתשרוד, בקודים של עלי באבא, גם לשודדים באור יום ראוי שיהיה קצת כבוד.

במוסדות הציבור הרבים, ברשויות המקומיות מביטים על הממשלה המנופחת, חסרת התכלית זולת האגו והג'ובים, ותוהים, אם הם יכולים, מדוע שאנחנו לא? בנימין נתניהו ובני גנץ חייבים לעצור את הפארסה הזו, לחשב מסלול מחדש, למנות רק שרים בעלי יכולת ביצוע, עם הלימה לתפקידם, להעלות מחדש באש את ניירות העמדה על המצאת משרות חדשות, משרדים קיקיונים, לגרוס את תארי הכזב הריקים מתוכן, ולהתחיל מחדש.

עוצמת ההנהגה ועוז המנהיגות הן היכולת לעצור, להודות בטעות, לקיים בוחן מציאות מחודש, לבחור את ממשלת השרים הנדרשת באמת ולהתחיל מבראשית. הפוליטיקאים יגלו שיש מנהיגים בירושלים, שיש דין ויש דיין, הציבור ינשום לרווחה, ההלוויה של גברת חרפה וכלימה תבוטל. אפשר עוד לתקן את העיוות המוסרי הזה, אפשר עוד להציל אותנו מהביזיון, מהריח הנורא הנודף מבושת המאה.