20 שנה והם נושאים את עלבונם בצער, 20 שנה והם מביטים ואין אופק, 20 שנה והגעגוע לא פוסק לרגע, 20 שנה והם בארץ זרה, מנוכרת, 20 שנה ודור חדש נולד כאן, מכיר את ארץ הארזים מזיכרונות הוריו, את סבו וסבתו רואה בתמונות, את ריח הבית, הבית שבמולדת אבותיו, אינו מכיר.
לפני 20 שנה ושבועיים ננעל שער הכניסה ללבנון לאחר שאחרון החיילים נכנס. באבחה אחת, בפקודה אחת, בלילה סתמי אחד, נזרקו חייהם, אהבותיהם, מחשבותיהם, משפחותיהם, רכושם, הונם, אדמתם, למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה. והם, בני הברית, משתפי הפעולה, לוחמי השלום של עם ישראל, הם הותירו הכל.
ארזו את חייהם בשקיות ומיהרו למעבר הגבול, מתחננים שהשער יפתח, שיתנו להם להיכנס טרם ישחטו על-ידי חיילי לבנון ומחבלי החיזבאללה. כשזכו ונכנסו, רובם, לא כולם, היו בטוחים שידידיהם, אלו שלמענם בגדו בעמם, במולדתם, באחיהם, יגמלו להם טוב, יזכרו החסד, ידאגו להם כאורחים רצויים, לפחות כאחים חורגים.
20 שנה חלפו, הם כאן, ישראלים בעל כרחם, מוכי אבטלה ושקופי זכויות. כאב הפרידה עם בריחת צה"ל, נסיגתו או הינתקותו מלבנון, השם לא כל כך משנה עבורם. הם נותרו אדונים לגורלם, עבדים למציאות המייסרת. 20 שנה וזכויותיהם טרם הוסדרו, הסיוע הראוי טרם הוגש, החשבון ההיסטורי נותר פתוח והוא מדמם, כואב, מבייש.
קרב שלא נגמר
הוקמו ועדה ועוד ועדה, ועוד, ועוד, מונה מתאם, ועוד מתאם, ועוד מתאם, הובטחו הבטחות, התקיימו ישיבות, דבר לא זז 20 שנה אחרי ואפילו אנדרטה לזכר חללי צד"ל טרם הוקמה כמובטח. 20 שנה אחרי ולציון התאריך ראיינו כמה צדלניקי"ם בדימוס, עצרת הזדהות עם 200 בני אדם ושוב אחרי האמפתיה נשארו בודדים בקרב שלא נגמר. החרפה היא שלנו, הבושה היא שלנו, הכאבים והייסורים הם שלהם.
מה ביקשנו ללמד את הידידים שביקשו לשתף איתנו פעולה בעתיד? ביקשנו ללמד אותם כי 'השתמש וזרוק', זה לא סלנג אלא זו המציאות. אסור לסמוך על מדינת ישראל, לא שווה ולא כדאי לעזור למדינה שאינה מחבקת אותך ומותירה אותך בשולי הדרך, פצוע, חבול ומוכה. יחסנו ללוחמי צד"ל ובני משפחותיהם הוא תעודת עניות, עננה של אטימות, במובן אסטרטגי זהו פיגוע תודעתי משמעותי.
מלחמת הקוממיות של עם ישראל במדינתו טרם תמה, על כן אנו זקוקים לבריתות, לשותפויות, לתיאומי עומק. היחס הבוגדני משהו של המדינה ללוחמי צד"ל ומשפחותיהם, הוא יחס הרסני מבחינת כריתת בריתות עתידיות. התמונות הנוראיות של משפחות מתחננות מעבר לגדר להיות נדונים לחיי אומללות, דלות ועוני בישראל כדי לא להפוך לנחל דם זורם בין ארזי הלבנון על-ידי החיזבאללה, היא תמונה קשה, תמונה הגורמת להרהור נוסף, האם שווה להיות חבר ובן ברית של היהודים-הישראלים.
בני גנץ, שר הביטחון וראש הממשלה החליפי סגר את השער בתום בריחת/נסיגת/הינתקות צה"ל מלבנון, כעת עומדת לו הזדמנות שאסור להחמיצה, לפתוח את שער הלב, שער הכיס, שער ההצלחה, ללוחמי צד"ל ובני משפחותיהם, זה הזמן לתיקון, לא לעוד ועדה או ממונה.
והפעם - נראטיווים מתנגשים, תיקון טעות, הופקרה למוות, מכירה פומבית ולא קמץ קטן 
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
