פרשת השבוע בלק התש"ף (המקום מאהור)

זְחִיחוּת-דַּעַת

נִצְחוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל וּתְבוּסוֹת הָעַמִּים

שַׁם אֶת עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָז שַׁאֲנָנִים

וְהָיָה יִשְׂרָאֵל עַם מִתְנַשֵּׂא וּבָדָד יָשַׁב

זְחוּחַ דַּעַת וּבַגּוֹיִים גָם לֹא הִתְחַשַׁב

כַּךְ נָהַג יִשְׂרָאֵל בְּמֶלֶךְ מוֹאָב

שָׁכַח כִּי הוּצָא מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת עָם

אך רָאָה אֶת עַצְמוֹ מִכֹּל הָעַמִּים מוּרַם

וְשָׁכַח צוּרוֹ וְגוֹאֲלוֹ וְשָׁלַח יָדוֹ בַּמַּעַל

זָנָה אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וְסָגַד גָּם לַ"בַּעַל"

בָּחַר בְּיֶצֶר הָרָע וּבַטּוֹב בָּחַל

לָכֵן נֶאֱמַר עָלָיו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט

וְאָמַר אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד וּצְנִיעוּת שָׂמַט

הָלַךְ לוֹ עִם מְרֵעָיו וְדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר שִׁחֵת

לָקַח לְעַצְמוֹ אֶת אֲשֶׁר חַב לְעַמּוֹ לָתֵת

וְלֹא זָכַר חֶסֶד ה' שֶׁקִּבֵּל בְּכֹל עֶת


בל נהיה שִׁכּוֹרֵי נצחונות לְמַעַן לא לְהִכָּשֵׁל

יש ואויבים מתמול שלשום מתאחדים כאשר יש איום עליהם. זה שקרה לפי פרשנות רש"י בפרשת בלק בין עמי מואב ומדין וכך תאר זאת רש"י: והלא מעולם (כלומר מאז ומעולם) היו (כונתו למדיו ומואב) שונאים שנאמר עליהם: המכה את מדין בשדה מואב (בראשית ל/לה) כשבא אז מדין להלחם במואב. ברם משהופיע ישראל שגבר על מלכים אדירים על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן ועל ממלכות כנען, הזדעזעו מדין ומואב והתלכדו ועשו עצה אחת כדי לגבור על ישראל. הדבר התרחש כשפלש ישראל לשדה מואב לממלכתו של בלק מלך מואב. בלק הבין מיד כי במלחמה רגילה לא יגבר על ישראל ולא יוכל לסלקם מארצו, אזי פנה לאויבו מהעבר למדין לקבל עצה במלחמתו בישראל. ומדין יעץ לבלק שיעשה שימוש בנשקו של ישראל שהיא חכמתו. יעץ לא להחלם בישראל מלחמה שגרתית. כי מדין ראה את ישראל שיכור נצחון ששכחו את אלוהיהם וזנחו את מצוות התורה וזנו אל בנות כנען אשר הם גם ֶהִזְנוּ אותם אחר אלוהיהן אחרי "הבעל". במצב בו היה ישראל פורק עול עצת מדין לבלק יכולה להועיל לו, כי שוב ה' לא יעמוד לצד ישראל והרי כוחו של ישראל בחכמתו ואמונתו, שזה כוחו, דהיינו פיו". לכן אין פֶּה טוב מפיו של בלעם שיכול לקלל את ישראל ולסלקו מארץ מואב. בלעם ידוע בקרב העמים כ"נביא הגויים", אך בעיני חז"ל מוגדר גם "רשע", על זה אמר רש"י: מפני מה הִשְׁרָה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, זאת כדי שלא יהא פתחון פה לָאֻמּוֹת לומר: אִלּוּ היו לנו נביאים, חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם בכל זאת פרצו גדר העולם, שבתחלה היו נִזְהָרִים בְּגִלּוּי עריות, בא בלעם ויעץ להם להפקיר את בנותיהם לזנות. שוב התברר כי השנאה לישראל מקורה בקנאה של העמים לו, בעיקר מצד הָאִסְלָאם המזוהים כאן עם מדין ומואב, השנאה גדולה יותר ליהדות מצד הַסִּיעָה (הַּשִׁיעָה) כלומר הַפֶּלֶג שנתפלגה מן הַסֻּנָּה (הם שומרי מצוות הדת שֶׁהִתְוָה מְחַמַּד) קימת שנאה תהומית בין הסונים לשיעים שהתפלגו במרוצת הדורות לסיעות נוספות שמספרם מגיע לכדי שש עשרה או שבע עשרה סיעות (זה כולל גם את הדרוזים כפלג של השיעה). השנאה בין הפלגים האיסלאמיים בינם לבין עצמם לעתים עולה על שנאתם לעם ישראל, ברם בשנאתם לישראל התאחדו אז כאמור בפרשת בלק וגם בימינו זה קורה. יחד עם זה ישראל התנהגו התנהגות מופקרת במואב בזנותם עם בנות מואב, שהזנו אותם לעבוד את "הבעל". הערבים בארץ, במלחמתם בעם ישראל שהיה בתהליך חידוש קוממיותו בארץ היו משוים את ישראל למואב שעשה שימוש בבנותו להזנות את ישראל כך טענו כלפי ישראל ששולחים בנותיהם להזנות מנהיגי הערבים וההמון המוסת האמין בדברי הבל אלה. בשובנו אל בלק מלך מואב ראינו כי אכם קבל עצת מדין ונלחם בישראל מלחמה פסיכולוגית כדי לגרשם מארצו. ובכך נתקיים הפתגם הערבי: אג'א אל כלב אלבראני ליטרוד אל סבע אל ג'וואני, תרגום חפשי: באת הכלב הרחוב לגרש את האריה שבפנים, כמובן שלא הצליח אך לא חדל לנבוח על זה נאמר כלב נובח לא נושך.

לא נתן להכניע ישראל במלחמה

כאמור רק בדרך לא שגרתית סבר בלק כי נינצח את ישראל, למרות מספרו הקטן של ישראל מתואר על-ידי בלק לבלעם כך: הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ (ב/ה) הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבַע ישראל. תאור זה הוא תאור שעולה בדמיונו של בלק ובדברים אלה ציד שליחיו לבלעם כדי לשדלו לָאוֹר את ישראל. בלעם שמע שמעו של ישראל וידכ כי אלוהים שמר עליו במצרים ולוהו במדבר ארבעים שנה, ידע בלעם שאין בכוחו להכניע את ישראל בקללותיו. לכן נסה להתחמק תחילה, ברם בלעם כנביא הגויים לא יוכל לאכזב מאמיניו נהג מנהג הפתגם הערבי: מָא בּדַּךּ תַעְטִי בִּנְתַּךּ עַ'לּי נַקְדָּא תרגומו של פתגם זה הוא: אם אינך רוצה לתת בתך (לחתן המסוים הזה) הַגְדֵּל את הַמֹּהַר שֶׁלָּה, בלעם שידע כי איננו יכול לסלק את ישראל בקללותיו, הגדיל את המחיר שבקש מבלק בנמקו זאת כך: ישראל מוגן על-ידי הקב"ה ואין כוח בעולם שיכול להכניעו כל עוד אלוהים שומרו ומגינו של ישראל. בלעם דחה תחילה את בקשת בלק באמרו לשליחי בלק כי הוא בלעם לא יעשה דבר אלא אם אלוהי ישראל יתן לו את האות לכך, בכך שם עצמו כעושה דבר אלוהים ולא כמכשף העושה רצונו של בלק. לכן בלעם רמז למשלחת כי המחיר גבוה באמרו: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה: (כב/יח) זה כאמור עשוי לשמש רָמַז על השכר שהוא מבקש מבלק. בלעם מכונה "רשע" אבל נודע גם כ"חכם", כי היה חוזה חזיוניו בחלומו. ובחלומו נאמר לו: כי לא יוכל לאור את ישראל ואינו יכול בקללותיו לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי הקב"ה, תחילה מסרב ברמז לשכרו הגדול. כי בלעם ידע כי שישראל בדרכו לארץ כנען ובדרכו שטף את עמי המדבר 40 במשך ארבעים שנה והיה לעם אדיר, כמסופר בתולדות ישראל. למרותו גָדְלוֹ כעם קטן אך בעיני הגויים נראה ישראל עם עצום ורב שילחך כל סביבותינו כִּלְחֹךְ השור את ירק השדה (כב/ד). ונאמר עוד: ויגר מואב מפני העם וכו'.. למעשה כאן כל שרצה בלק הוא שישראל יצא מארצו ואילו בלעם הרשע התכון לעקרם מן השורש מעל פני האדמה-להשמידם. ברם בלעם ורבים משונאי ישראל נעלמו ואינם ועם ישראל חי וקים להיטיב דרכיו ומעשיו.

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא - ישראל

כך נראה ישראל בעיני בלעם וכך כפי שעולה מן הכתבים נראה עם ישראל בעיני העמים בכלל כפי שזה קבל ביטוי בדברי בלעם: הן-עם כלביא יקום וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׁא (כג/כד) וכארי בדד ישכון ובזלתו מבין העמים לא יתחשב. כך נראה ישראל מלפני ארבעת אלפים שנה בעיני נביא הגויים אשר יש להניח כי בראיתו כמיצג את עמים אחרים. והשאלה מה עושה עם מבודד וקטן שגורם לו להתנשא על עמים גדולים ועצומים ממנו? אם זאת תורתו ומצוותיה, לרבות חוקי הצדק והמוסר שבה. דברים אלה שימשו מקור לקנאה בישראל כפי שזה קבל ביטוי בפי בלעם: מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (כד/ה). זה שאמר בלעם בראותו כי כי פְּתָחֵיהֶם אינם מְכֻוָּנִים זה מול זה (דברי רש"י) כלומר כוח אחד בעם הסתפק במה שיש לו ולא חמד מה שיש לְזֻלָּתוֹ. זה רמזשעל כל אדם מישראל להסתפק במה שיש ולא "לחמוד" רכוש רעיהו ואשתו. וכי אם יפרוק עול ויפר את אשר נצטוה לשמור ויתאוה לאשר יש לרעהו, לא ינצח במלחמותיו. טוהר הַמִּדּוֹת מהוה מדה חשובה ליכולת עמידת ישראל מול אויביו המתקנאים בו. זה המצב שהיה בהיות ישראל נע ונד בנכר, לכן נאמר: יותר משישראל שמר על תורתו, תורתו שמרה עליו ובכך גָבר על הקמים עליו להכריעו או להשמידו לאורך הדורות ובעיקר בתהליך חידוש קוממיותו בארצו. לא בכדי בלעם קנה בישראל ואחל לעצמו: תָּמֹת נַפְשִׁי מות ישרים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כּמֹהוּ (כג/י). הכונה לאבותינו המכונים "ישרים" ולמרות השבח שנתן מְאֹנֶס לישראל, הוא הֻכָּה בחרב במלחמת מדין (במדבר לא/ח) ולא נתקימה משאלת לבו למות כאבות ישראל. אף על-פי שחטא ישראל הקב"ה שמר עליו בְּיָדְעוֹ שיעשה תשובה, ישוב לאמונתו ולא יתן לשונאי ישראל ואויביו לגבור עליו חלילה להכחידו. הקב"ה מרחם תמיד על ישראל כרחם אב על בנים, אך הוא גם נוהג כאביהם של ישראל אשר אמרו "חוסך שבטו שונא בנו". וכי נכון להצליף וללטף, הן כשמדובר בעם והן על כשמדבר ביחידים או במנהיגים. הקב"ה נהג בישראל מַלְקֶה וּמַרְפֶּה וגם מְרַפֶּה, כאב שאינו חוסך משבטו בנו שלא נמלט מחמתו לכן יש ו:

יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשָׂיו יֶשׁ וְיוּבַס חֲלִילָה בְּמַעֲלָלָיו

לֹא בִּכְדִי טֻלְטַל בַּמִּדְבַּר זֹאת לְהַרְחִיקוֹ מִמִּנְהֲגֵי עָבָר

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן שֶׁיֵּדַע שֶׁעַל חֲטָאִים אֱלֹהִים נִפְרַע

וכִּי דִּבְרֵי שֶׁבַח מִפִי בִּלְעָם לֹא הָיוּ תַחֲלִיף לְהַדְרַת עַם

רַק מַעֲשֵׂיךָ יְהָלְּלוּךָ וּפָעָלְךָ אוֹתְךָ יְרוֹמַם

זֹאת הַתּוֹרָה זֶה גָּם שְׂכָרָהּ כִּי לְקִיּוּם הָעוֹלָם אָדָם נִבְרָא

כֹּל שֶׁעָלָיו זֶה לִרְחוֹק מְרַע וְלָתֵת לְתַחֲנוֹת הַצֶדֶק לְהִפָּרַע

וְכִי אֵין נִמְלַט מִזַעַם הָאֵל לְעוֹלָם שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם וְגָם יִגָּאֵל

זֶה כֹּחוֹ וְזֶה אוֹנוֹ שֶׁל עָם כְּשֶׁמוּל עַוְלָה הוּא יִתְקוֹמַם

אַף אִם זֶה אִישׁ תָּם אוֹ אִישׁ מוּרַם מֵעָם