פוליטיזציה של מגיפה

כל כלכלה השואפת להתקיים בצורה בריאה, צריכה ודורשת ודאות. המשק, כיום, משווע לכך, ועל-מנת להגיע לוודאות בתקופה כל כך לא ודאית, יש צורך עמוק ומהותי בתקציב המשקף את מדיניות הממשלה לטווח ארוך.

אין שום הגיון בלעשות רדוקציה לתקציב. גם אלו התומכים בדעה כי המשק חייב תקציב מהיר ועל כן יש לחבר אחד כזה המתקצב אך ורק את החודשים הספורים הקרובים ולא את השנה הבאה (שכן תקציב שכזה יחייב יותר זמן על-מנת להכינו), יהיו חייבים להודות כי התוכנית הכלכלית שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ הציגו ביום חמישי האחרון פותרת את הבעיה הזו ונותנת למשק את זריקת המרץ שהוא כה פילל אליה - זריקה המייתרת תקציב קצר. כעת ניתן להתפנות להכנת תקציב מקיף, ולא כזה אשר יאתגר את יציבות המשק.

כל המדינה חפצה כי התוכנית הכלכלית החדשה תצא אל הפועל, וכל העם היושב בציון מלא בתקווה שהפעם זה יקרה והכסף אכן יזרום אל המשק. ונכון שאם לשפוט על-פי התוכניות הכלכליות הקודמות של הממשלה הקודמת, אין להאמין לשום מילה ואות הכתובים בתוכנית עד שהכסף יזרום, אך יש מקום לתת לממשלה החדשה כמה ימים של חסד.

כל מי שאומר שהליכוד מעוניין בתקציב חד שנתי וכחול לבן בדו שנתי, או שמשקר או שלא יודע על מה הוא מדבר - מפלגתו של בני גנץ שואפת להגיע לתקציב חד שנתי, וזו של ראש הממשלה מנסה לטפל ברבעון אחד בודד וגלמוד; אך נתניהו חשף ביום חמישי את הסתירה הפנימית של הליכוד: הוא עצמו, יחד עם שר האוצר שלו, הגישו תוכנית המבקשת לנטוע ודאות עד לשנה הבאה, ובכך הם עצמם הודו כי יש צורך בתקציב אשר ישתרע על פני 365 ימים לפחות.

ודאות כלכלית כרוכה, בין השאר, ביציבות פוליטית, אך את נתניהו זה לא כל כך מעניין. הוא אומנם מודע לחלוטין למשוואה הזו, אך עדיין פוזל מידי פעם לבחירות. עד כה, הוא יצר עבור עצמו מספר נקודות יציאה מהממשלה, כמו למשל התקציב הרבעוני או הסיפוח, אך האחרונה ביניהן כמעט שברה לחלוטין את הכלים ואיימה לפרק את הקואליציה; תמיכתו בחוק המורה על הקמת ועדה לחקירת שופטים הייתה נבזית ובזויה: הוא ידע כי מבחינת כחול לבן מדובר בחציית קו אדום, ונכון שיכול להיות שהוא הורה למספיק ח"כים ממפלגתו שלא יגיעו להצבעה על-מנת שהיא תיפול, אך עצם המשחק שלו באש הצית להבות לא רק בקואליציה, שאיימה להתפורר, אלא גם במשק כולו.

יותר כוח

למעשה לנתניהו יש בשרוולו עוד ארסנל שלם של נקודות יציאה, והוא מתכוון לשלוף את כולן ולנפנף בהן מול גנץ. בכך הראשון מבקש להלך אימים על האחרון, שכן אם יהיו בחירות, כחול לבן כנראה שינחלו מפלה כואבת ומוחצת. נתניהו פשוט רוצה לגרום לגנץ לעשות כרצונו ולנשק את טבעת המלך שלו בכל נקודת יציאה שכזו.

על-מנת לשמר את כוח נקודות היציאה שלו, נתניהו דואג לרכז את הכוח הנוצר מטיפול במגיפת הקורונה, זו הבריאותית וזו הכלכלית, אצלו בבית ובידיו של עושי דברו, יולי אדלשטיין וישראל כ"ץ; שהרי אם כחול לבן יקבלו סמכויות על הטיפול במגיפה, גנץ יצבור בעצמו יותר ויותר כוח - כוח על חשבונו של נתניהו.

זהו ההסבר היחיד לסיבה מדוע נתניהו מסרב להעביר את המושכות השולטות על הניהול של הפן הביצועי של המגיפה הבריאותית לידי משרד הביטחון - המשרד היחידי עם הכוח והניסיון לטפל במגיפה ובמלחמה בנגיף. למעשה, בימים כתיקונם, אם הטיפול במגיפה היה חף מאינטרסים פוליטיים, משרד הבריאות היה מתווה את המדיניות ומשרד הביטחון היה מיישם אותה בשטח.

בזמנו, לא היה ניתן, מבחינה מקצועית ועניינית ולא רק פוליטית, להעביר סמכויות רבות מידי לידי משרד הביטחון בגלל נפתלי בנט, שכן פשוט לא ניתן לסמוך עליו וכי היה ברור שהוא היה עוסק בפוליטיזציה של המגיפה. לא כך הוא הדין עם גנץ - רמטכ"ל בעל כישורים וניסיון רב בהתמודדות עם אויבים; וכן, הקורונה היא אויב שכוחות הביטחון ערוכים, יותר מכל מערכות וגופים אחרים, לטפל בו ברמה היישומית.

הבעיה היא שנתניהו לעולם לא ייכנע ולעולם לא יעביר את השרביט, בדיוק כמו שהוא מסרב לכבד את ההסכם הקואליציוני בעניין התקציב. מי שמשלם וישלם על החלטות פוליטיות אלו הוא העם.