פרשות השבוע מטות-מסעי (המקאם נהוונד)

אַחְרָיוּת הֲדָדִית

הָאַחְרָיוּת וְהַדַּאֲגָה זֶה לָזֶה הֶמָּה הַיִּסּוֹד

יִתְנוּ כֹּח עֲמִידָה בְּעֶת צָרָה וְזֶה כֹּל הַסּוֹד

אֵין לְהֵחָפֵז וְלִנְדּוֹר אֶלָּא אִם הַנֶּדֶר נְקַיֵּם

וְהַנּוֹדֵר וּמֵפֵר נִדְרוּ לֹא יְסֻלַּח לוֹ וִישַׁלֵּם

בֶּן אָדָם אַל תִּתֵּן לְפִיךָ דְּרוֹר וְתֵחָפֵז לִנְדּוֹר

הַתּוֹרָה מַזְהִירָה אֶת הָאָדָם חָזוֹר לֵאמוֹר

הַנּוֹדֵר וְאוֹסֵר אֵיסָר עַל נַפְשׁוֹ עֲלָיו לְקַיֵּם

וְאִם הֲפֵר יָפֵר נִדְרוֹ כִּי אָז מַעֲמָדוֹ מְסַיֵּם

וְהַכֹּל חוֹשְׁשִׁים בְּעוֹד הַנָּגִיף נִמְצָא בָּחָלָל

וְאֵינֶנּוּ מַבְחִין בֵּין אָדָם לְאָדָם רָם אוֹ דַל

בְעֶת כָזאֹת לָמֵד הָאָדָם אַפְסוּתוֹ וְחֶדְלוֹנוֹ

לְבַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ כְּעֹשֶׁר דִּמְיוֹנוֹ

עִם הַדְבָרִים עַל הַנֶּדֶר שָׁם נֶאֱמַר וְנִכְתָּב

לֹא לִנְקוֹם וְלֹא לִנְטוֹר אַף בְּעַמּוֹן וּמוֹאָב

כִּי הֲרֵי מְלוּכָה בְּיִשְׂרָאֵל הָיְתָה מִנָּכְרִיָּה (נעמה העמונית, אשת שלמה אמו של רחבעם)

לִשְׁלֹמֹה הָעַמּוֹנִית וּלְדָוִד מִן הַמּוֹאֲבִיָּה (רות)


אל מי דבר משה בפרשת מטות

נשאלה השאלה: אל מי דבר משה, כי נאמר, וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל לאמור (ל/ב). וזה מעלה תהיה, אל מי דבר משה על הנְּדָרִים? הֲדִבֵּר אל ראשי המטות או אל בני ישראל? חכמינו ז"ל אמרו כי משה דבר ישר אל בני ישראל מעל ראשי המטות, וזאת למרות שנאמר "דִּבֵּר אל ראשי המטות", רש"י סבור כי משה דבר אל העם מעל ראשי הנשיאים כדי לתת להם כבוד (הוא פוסח על המנהיגים ומדבר אל ישראל) אך בקש לְהֵרָאוֹת כִּמְדַּבֵּר אל ראשי המטות אל המנהיגים תְּחִלָּה, ומשיצא ידי חובתו הוא פונה במישרין אל בני ישראל אל העם. ברם כך נהג משה תמיד הוא דבר אל ראשי העדה תחילה משום כבודם ובכדי שלא יהא מדבר מעל ראשיהם במישרין אל העם. גם הפעם נהג משה כך, זאת ללמדך שגם אם אתה מנהיג כמשה המביא דבר ה' אל העם, מן הראוי שתאמר דבריך ומצוותיך דרך מנהיגי העם ולא להתעלם מהם. כי הרי בסופו של דבר העם מונהג על-ידי מנהיגיו ועושה דברם. בענייננו מדובר בנדרים ובתוקף קיומם. רצה הכתוב ללמדנו כי האדם הנודר נדר לא תמיד יכול לקיימו, כי ייתכן שְנָדַר נִדְרוֹ בעת שמחה ו/או להבדיל בעת מצוקה ולא נָתַן דעתו שהוא לא יוכל לקיים נדרו, לפיכך התורה נותנת פתרון כלומר "מנגנון" של "ההתרה" - התרת נדרים (בלשון רש"י להפירם). בכל מקרה הנודר איננו יכול להתיר או להפיר את נדרו בעצמו. התרת נדרים נועדה לבטל את הנדר דהיינו את מחויבות הנודר שאיננו יכול לקים נדרו אפילו רוצה בכך. לא כל אחד יכול להתיר נדר זה צריך להעשות על-ידי מי שנתמנה לכך. לכן במועדים קבועים מראש מקימים אנו טקס התרת נדרים זה קורה ביום י"ט באב שהוא ארבעים יום לפני ראש השנה, ובערב ראש חודש אלול שהוא ארבעים יום לפני כיפור, וגם בערב ראש השנה ובערב כיפור. התרת הנדרים נעשית על-ידי עשרה יראי ה', או אפילו לפני שלושה הדיוטות שלא הוסמכו להתיר נדרים, אלא לעת הזאת בלבד וזאת כשאין בנמצא עשרה יראי ה'. הכתוב מלמדנו שבדבר משה אל ראשי המטות-הנשיאים בבחינת "המומחים" שמתירים נדרים, ורק לאחר מכן דבר אל בני ישראל. מכאן שאם לא נעשתה התרת נדרים, חובה על הנודר לקימו נדרו ויהי מה. לכן מובאת כאן ההפטרה של פרשת חֻקַּת שבה מסופר על נדרו של יפתח הגלעדי שנאמר: וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והי הלה' והעליתיהו עולה (שופטים). יפתח חשב כי תצא מפתח ביתו בהמה טהורה לקרבן או בן בקר ולא העלה על דעתו שבתו תצא ראשונה מפתח ביתו. יפתח נאלץ לקים נדרו בהקריבו את בתו. לכן ניתנת אפשרות להתיר נדר מבלי לחלל את מצות התורה.

משמעות חִבּוּר פרשת מטות ומסעי

היש משמעות לחבור שתי הפרשות "מטות - מסעי" או שזה כורח המציאות? יש דעה לכאן ויש דעה לכאן, לפי דעה זה נעשה מכורח המציאות, כי מנין הפרשות חמישים וארבע פרשות וכל שבוע צריך לקרוא פרשה אחת ואילו בשנה יש רק חמישים ושנים שבועות. זה גם קורה בגלל ההבדל במספר ימי "שנת ירח" (355 ימים) לעומת "שנת שמש" (365 ימים) לכן מוסיפים בכל שנה שלישית חדש אדר ב' הנקראת שנה מְעֻבֶּרֶת. כאשה מְעֻבֶּרֶת וזה אחד הגורמים לחיבור פרשות באותו ענין בשבת, כגון מטות ומסעי שהקשר ביניהן הוא ספור היציאה ממצרים ומסעות ישראל במדבר עד הגיעם לארץ כנען והורשת הארץ לישראל. נקראת ארץ כנען כי בה ישבו שבעת עמי כנען, הכנעני, החתי, החוי, האמורי, הפרזי, הגרגשי, והיבוסי, נשוב אל העת בה עמד משה מול כשליח האלוהים ודרש ממנו: שלח את עמי ויעבדוני, ולא אמר לו שלח את עמי למען ילכו לארץ כנען לרשתה. וכך היה אחרי יציאת ישראל ממצרים החניה הראשונה היה לרגלי הר סיני שם קבלו את התורה. קבלת התורה, משמעותו לעבוד את ה' כי לכך שוחררו מעבדות. רק בזכות התורה ירשו אבותינו את הארץ משבעת העממים שישבו בה. אילולא קבל ישראל את התורה ולא קבל מרות ה' ב: נעשה ונשמע, לא היו בני ישראל יורשים את הארץ. לכן יש גם קשר בין הפרשות. "מטות" ו"מסעי", בין התארגנות ישראל לחטיבות ומטות לבין הצעידה במדבר ארבעים שנה. הכל על-פי הכתוב בתורה מכאן שארץ ישראל בלי תורת ישראל, כמוה כאניה השטה בלב ים בלי מפרשים ובלי מנוע ובלי מצפן. מסעי מכילה סיפור הצעידה במדבר עד הגיע העם לגבול הארץ לירדן ירחו בארבעים ושנים מסעות שנמשכו ארבעים שנה. מן המסעות והחניות לומדים להכיר את עם ישראל על כל צדדיו הטובים והפחות טובים. החל מסגידה לאלילות ורטינה ותלונה ומרידה וכפיות טובה, וכלה בדבקות בתורת ישראל ובקיום חוקיה ומצוותיה, שניתנו לישראל מסמוך ליציאת העם ממצרים ודבקותו בארץ ישראל ובשיבה אליה לאחר שגלה והוגלה ממנה.

התהוות עמים וארצותיהם בתולדות האנושות

הקב"ה הוריש את ארץ כנען לעם ישראל וזה מתועד בתורה, אשר העמים אינם כופרים בקיומה לרבות עמי המדבר שרובם המכריע קבל את האיסלאם כדתו ואמונתו זה מופיע כפסוק מס' 11 בקוראן בשׂורה מס' 46 החולות הנודדים התורה מתעדת את התהוות בני ישראל לעם וקבעת שארץ כנען ארצו, דבר זה מתרחש אצל כל עמי תבל. מכאן הורשת ארץ כנען לישראל איננו מעשה חריג בתולדות העמים. כך נוצרו עמים וכך התהוו מדינות בתולדות האנושות. כל שצריך היה שאנשים בעלי שפה ומנהגים משותפים שחיו יחדיו וישבו בחבל ארץ אחד נהפך מקום מושבם לארץ נחלתם ומולדתם. כך גם עם ישראל נהיה לעם וישב בחלקת ארץ שם חיו ונולדו אבותיו וזה הפך להיות ארצו ומולדתו. טענות עמי המדבר נגד עם ישראל על השתלטות של ישראל (המכונים יהודים) על ארץ כנען, אין לה אחיזה במציאות, הרי עמי המדבר אלה (המכונים בערבית עָרָב או בֶּדְוִים) התשלטו על חבלי ארץ לא להם בכל אגן הים התיכון, ורק ארץ ישראל שפלשו גם אליה לא הצליחו לעשותה ישות מדינית שלהם ככפי שעשו בבבל ובארם ובלבנון ובמצרים, כִּשְׁלוֹנָן נבע מעמידת שארית עם ישראל שישבה נגד הפיכתה ארץ ישראל למדינה ערבית. תשובת רש"י לקיטרוג של אֻמּוֹת העולם שכינו את ישראל "גזלנים" שגזלו ארצות שבעה עממים, ומציע להשיב להם כך: הארץ היא לה' כי הוא יצרה, רצה (ה') נתנה לעמי כנען, רצה נטלה מהם ונתנה לישראל. ויש להוסיף עוד כי לית מאן דפליג שהארץ (כדור-הארץ), לא נוצרה על האדם, ובכלל זה ארץ כנען ואשר שיכת לאלוהים בלבד ולאמר להם: מה לכם אתם אנשי המדבר כי תלינו על ישראל. אם נביט על עמי תבל וארצותיהם נוכח כי לאף מן האומות לא הייתה זכות על חבל ארץ כלשהו, למשל יבשת אמריקה הצפונית, היא כיום ארה"ב אליה הגרו מעמי אירופה ולחלק הדרומי אליה הגרו הספרדים מגלי היבשת, והרי בשני חלקי היבשת נולדו וישבו שם אינדיאנים והיו בעליה. האם היום יש שמטיל ספק בזכות ארה"ב על היבשת בה שולטת? או על זכות הספרדים לדרום היבשת.בעוד אלה עשו אשר עשו על דעת עצמם, עם ישראל עשה מכוח דבריו של בורא הארץ ומלואה באמרו למשה: אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יֹשְׁבֵּי הארץ מפניכם וְאִבַּדְתֶּם את כל משְׂכִּיֹתָם ואת כל צלמי מַסֵּכֹתָם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתֶּם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה (מסעי לג/גא, גב, גד). לכן יש לאמר לעמי על כן יש לומר לְנַוָּדֵי המדבר איזה זכות יש לכם על חבלי ארץ ישראל, בעוד גם אתם זכיתם כנודי מדבר, במַכֶּה וּמָדִינֶה שנתקדשה לכם באל "כַּעְבֶּה". הרי בארץ ישראל למרות השתלטות האיסלאם בעזרת עמי המדבר כי רק את ארץ ישראל לא הצליחו למרות שפלשו אליה, להקים בה ממשל מדיני ערבי איסלאמי או נוצרי, כי בעלי הארץ-בני ישראל מנעו זאת מהם בגופם ובנפשם. ועוד יש בפרשה זאת על שיטת ההתנחלות שבטי ישראל בה שלכל שבט נחלתו שלא עוברת לשבט אחר. זה מביא את ספור בנות צלפחד ונחלת אביהן שמת מבלי להשאיר בנים. כי בתורה נקבע שהאישה איננה נוחלת נחלת-אביה זאת כדי למנוע העברת הנחלה עקב נישואיה לשבט אחר. וזה לא מאפלית נשים אלא משמירה על חלוקת הנחלות לכל שבט נחלתו. לפיכך ההיתר שניתן לבנות צלפחד לרשת נחלה אביהם מותנה בנישואיהן לאחד מבני שבט אביהן. ומאז מסעות ישראל נמשכים וימשכו עד אשר יתקבצו בארץ כל בני ישראל מכל קצות תבל.

לֹא תָמוּ וְלֹא נִשְׁלְמוֹ כֹּל מַסְעוֹת יִשְׂרָאֵל

כֹּל עוֹד וְחֶלֶק מְעַמֵּנוּ מְפֻזַר עֲדָיִן בְּתֵבֵל

וְכֹל עוֹד לֹא שׂוֹרֵר שָׁלוֹם בְּאֶרֶץ נַחֲלָתֵנוּ

הַמַּסָּע יִמָּשֵׁךְ עַד שֶׁנֶּשֵׁב בֶּטַח בְּאַרְצֶנוּ

כִּי זֹאת אֶרֶץ נַחֲלָתֶנוּ שֶׁנְּתָנָהּ לָנוּ בּוֹרְאָהּ

לִחְיוֹת בָּהּ עִם הַגֵּר שֶׁסַּר לְחֻקֵּיהָ בְּיִרְאָה

נוֹסִיף לְהַדֵּק אֶת הַשּׁוּרוֹת וְרָאשֵׁי מַטּוֹת

וְּנקַבֵּץ בְּאַרְצֶנוּ יוֹשְׁבֵי פְּזוּרָה אַח וְאָחוֹת

עַד אֲשֶׁר יִמְחֶה זֶכֶר עֲמָלֶק וְכֹל צָר וְאוֹיֵב

וְעַד אֲשֶר עַמֶּנוּ בְּאֶרֶץ נַחֲלָתוֹ בֶּטַח יֶשֵׁב

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן בְּרֹב קֶשֶׁב