מסדרים את כל העולם

אין לי מושג איך, אולי בדרך פלא, אנחנו הישראלים משתחלים בכל מקום, כאילו שאנחנו אימפריה, או לכל הפחות מיני-מעצמה. בעולם טרום-המגיפה, תערוכת הדיוטי פרי הגדולה בעולם התקיימה פעם בשנה בקאן, צרפת, בד"כ באוקטובר. זו הייתה התערוכה הנחשקת ביותר, הן בגלל שכולם, אבל כולם, הגיעו לשם, והן בגלל שאפילו בשנים בהן ירד גשם (וזה היה נדיר), מה יותר טוב מאשר להיות בבית מלון מפואר לאורך הקרווזט? מעבר לכביש שם החוף והים, כשהרחוב המקביל הוא רחוב קניות שיכול להתחרות בקלות ברודיאו דרייב בבוורלי הילס, לא רחוק מרינה של יכטות פרטיות ושורת מסעדות בהן אוכל (בולייביז, לחם טרי, סטייק עם צ׳יפסים דקים, ...) ויין צרפתי משובח. בלילות, לאחר סעודות פאר, היה מועדון ריקודים עם בר פתוח וחופשי, והכל-הכל כלול.

הישראלים היו שם מעבר לנופש לעשות עסקות, ומי שמזהה עברית (או ישראלים), התפעל כל פעם מחדש מהמספר העצום שלהם שם. ממש מעצמה (שכל כולה 14 מיליון אנשים בעולם כולו). עם פרוץ המגיפה נעצרו הטיסות, אין קניות דיוטי פרי בשדות התעופה, כל שייט-התענוגות פסק גם הוא (אחרי שלוש או ארבע ספינות מוות), ובכל זאת הישראלים, כך נראה, היו עסוקים. במה באמת? בנסיון להציל את העולם מהמגיפה? כך נראה על פני השטח. ישראלי מסיליקון וואלי התחייב לספק מכונות הנשמה לניו-יורק, שם מתו למעלה מאלפיים אנשים ביום, נפלו קורבנות לקו-ויד-19. הוא קיבל עשרות מיליוני דולרים ונעלם. ישראלים אחרים (בארץ, צרפת, ארגנטינה וברזיל - ממש רשת לתפארת) קנו מסיכות בסין, ממפעל שמייצר ל-3M ובאותו זמן בדיוק התחייב לספק לאירן, והטיסו אותן לניו-יורק. הנה מה טוב ומה נעים, כולנו נבראנו בצלם האלוהים, והישראלי היפה בא לעזור (וכמובן גם להרוויח, דבר לגיטימי לחלוטין).

ניו-יורק החליטה להלאים את המסכות, והישראלים היו איתנים בדעתם שחייבים לכל הפחות להכפיל את ההשקעה. את המסיכות הם קנו בדולר ומשהו למסיכה, והם טענו בפני השלטונות שהם שילמו עבורן שלושה דולרים (לקוראים הצעירים: הם שיקרו במצח נחושה) כל שנדרש הוא חשבונית המפעל, ולמרות שבסין הכל אפשרי והכל קורה, כאן המדובר לא רק ברמאות לשמה כי אם בעבירה חמורה ביותר, שכן למה לשקר כשמדובר בדיני נפשות? הלאמת רכוש בזמן חרום פרושה שהניזוק יקבל את העלות וכנראה גם קצת למעלה מזה, אך את הישראלים זה לא סיפק (הם היו יכולים מיד לדאוג למשלוחים נוספים) כך הם הסתבכו בפלילים, ועורכי הדין היו עסוקים בדיונים עם הרשויות. למה? תאוות בצע. והגרוע מכל, שהמדובר בישראלים, בזמן שאנשים מתים על ימין ועל שמאל, ובא לו נגיף ללמדנו שכולנו בסירה ביחד. בעיני האמריקנים הדבר התפרש בצורה נוראית: גם ישראלים וגם לא בני אדם - בדיוק הפוך ממה שהתנ"ך שלהם מורה להם.

עברו מאז כמה חודשים, והשוק עכשיו מוצף במסיכות ובאלכוג׳ל (נוזל לחיטוי ידים). המסיכה המבוקשת ביותר - המותג מספר אחת - של היצרן 3M הפכה למוצר מכיר ביותר. במקום שהמסיכה תעלה שלושה עד ארבעה דולרים, מחירה האמיר והאמיר, וכולם עושים כסף על גב האזרח (כמובן ש"כולם" גם הם "אזרחים" וכך הם עובדים על עצמם, בני משפחותיהם, חבריהם ומכריהם). 3M מבטלת חוזים קיימים עם מפיצים שמוכרים למכירה מחדש, כי הדבר מוביל לידי ספסרות במחירים. גם כך החברה לא עומדת בדרישה המקומית בארה"ב ובדרישה העולמית, והיא כבר נכנסה לעימות עם הנשיא שדרש שהיא תספק קודם כל את צורכי ארה"ב (דרישה זו הגיונית לחלוטין. בסין, לדוגמה, אסרו על יצוא עד שהתפוקה המקומית עלתה על הרף שהממשלה קבעה. בהודו, במקסיקו ובמדינות אחרות עצרו ואסרו את היצוא כשהממשלות הבינו שהנגיף מגיע גם אליהן).

כיוון שהחמדנות מסנוורת אנשים, והם פשוט לא עומדים בפיתוי, 3M לא רק שמבטלת חוזים עם מפיצים-זכיינים שהפרו את התנאים, אלא שהיא תובעת גם אותם וגם את הקונים מהם לדין, עד כדי כך שבשוק המקומי והעולמי יודעים עכשיו להזהר משנה זהירות. נזכור, 3M מעונינת להפיץ את מוצריה אך לפי סדר עדיפות (בתי חולים, ומטה משם) וברמת המחירים שהיא קבעה (ולא במחירים מופקעים). היא מסוגלת למכור פעמים רבות את סך כל התפוקה שלה, ואנשים מדפקים על דלתותיה ללא הרף.

השם יוצא למרחקים

למרות כל זאת, נפתח כאן אופק אדיר לרמאויות, ונוכלים כאמור לא חסרים בעולם! אנשים מציעים למכור מיליוני ומילארדי מסכות של 3M, לכאורה עם אישור של 3M, והם מייצרים קליפים שמראים משלוחים (לכאורה). המשא-ומתן הפך לאומנות, שכוללת הוכחות של כסף בבנק (יכולת לשלם), מכתב מאומת על-ידי עורך דין של כוונה לקנות, סרטונים עם קודים מסוימים מהקונה ועם עיתון של היום (ממש כמו במקרי חטיפה) ועוד ועוד ועוד. בחוזה כלשהו צריך היה להפקיד סכום של מאות מיליונים בידי צד שלישי, ואחוז אחד ישירות לחשבון בנק כהוכחה... אתם מבינים שזה העוקץ, אחרי אותו "אחוז" בודד, המוכר-לכאורה היה נעלם.

אילו לכל הפחות הקונים היו מקשיבים להגיון הפנימי שלהם. אך הרווח הפוטנציאלי סינוור גם אותם. ההגיון נעזב, נזרק, והם עסוקים לילות כימים ברדיפה אחר הזנב. כמה חבל שאחת מאותן קבוצות-ספק (יש כל כך הרבה אנשי ביניים, שמדובר בקבוצות שלמות, ממש כמו במשחקי כדור) כוללת יהודים וישראלים (רוני בניו-יורק ואחרים). הם כמובן "אמינים", "עם קבלות" ואפילו וידאו (שמעלה ספקות יותר ממה שהוא מוכיח משהו). את המבטא והשם אי-אפשר להסתיר, והשם שלנו יוצא למרחקים.

נזכר מה עשו בארץ בגל הראשון, כשהיה מחסור אמיתי וצורך אקוטי. הממשלה פנתה למוסד וזה פנה לכל המקורבים - אנשי עסקים וחברות - ועד מהרה נמצא מלאי בסין (שבאותה עת ייצאה, לא היה צורך בכל המקורבים שיתעשרו על חשבון הקופה הציבורית). מה שהיה יפה הוא דוקא צורת התנהלותו של השגריר לסין, שבאמצעות קשריו דאג לתרומה מבעלי אליבאבה (תרומה ששכרה בצידה - סין תרמה המון באותו זמן רק לארצות שהראו יחס דומה אליה או שהיא רצתה להשפיע עליהן לעתיד, שכן דבר לא קורה שם סתם או מטוב לב).

אך מה קורה מאז? כמה פעמים קראנו על מסכות ושאר ציוד הקשור למלחמה ולמענה לנגיף שאינם עומדים בסטנדרטים מינימליים, קרי שהם מסכנים את המשתמשים? דווקא בכך אי-אפשר להאשים את הישראלים היבואנים של המוצרים האלו, כי אם את הסינים עצמם והעדר תוכנית כוללת לפיקוח על יבוא מוצרים דרושים לשעת חרום (הלא המוסד כבר היה מעורב).

מה קרה בסין? לפני המגיפה היו בסין 120 מפעלים שהתמחו במוצרים שלימים ידרשו למלחמה בקו-ויד-19. הרשימה הפותחת כללה את המפעלים עם הכרה של הרשויות בארה"ב ובארופה, אך כלל המפעלים ידעו במה הם עוסקים - זו הייתה אומנותם. כשסין נסגרה באותו סגר עצמי של כמילארד אנשים, חברות הפסיקו לפעול ואנשים חיפשו מה לעשות. כיוון שהדרישה הבינלאומית פחתה או פסקה כליל, קמו להם 12,000 מפעלים חדשים לייצור מסכות ושאר מוצרי מגן. העולם התעלם מכך שהמגיפה פרצה בסין, שהם עדין היו תחת סגר, שהם כנראה היו אשמים בהתפרצות המגיפה ושעדיין לא ידענו מספיק על הנגיף. הצורך היה כה אקוטי, שהכל התקבל, אך הרוב לא היה יעיל (במקרה הטוב) או לקוי לחלוטין.

הדבר הנכון

עד מהרה הסינים התעשתו והחלו לעצור משלוחים טרם עזיבתם את סין. הם הבינו שהעולם לא יסלח להם - גם על הנגיף וגם על נסיון הרמאות. וכשהסינים מתייחסים למשהו ברצינות, אין משחקים, ואוי למי שמעז לפגוע בתדמית סין בעולם. הם יצרו רשימה מותרת ורשימה שחורה של מפעלים, מוכרים ויצואנים.

חלק מהמוצרים הפגומים הגיעו ארצה, אך כאמור, אין זו אשמת היבואנים. הסינים, אגב, לא יחזירו את הכסף, אותו קיבלו מראש, טרם עזיבת המוצר את המפעל, שכן הם השתמשו בו לקנות את חומרי הגלם. כאן נשאלת השאלה: האם היבואנים שקפצו על ההזדמנות לעסוק בדבר של רגע אכן יתנהגו באחריות ויעשו את הדבר הנכון - קבלת המוצר בחזרה והשמדתו, והחזרת הכסף לקוניהם, קרי הפסד של כלל ההשקעה שלהם? כנראה שלא, כי למרות שהם יודעים שהשקעה כרוכה בסיכון כלשהו, איש לא אוהב להפסיד את כספו-מחמדו!

בינתיים בניו-יורק, יהודי טוב מכר מכונות הנשמה שהיו לו במחסן. אשת הביניים שהביאה את הקונה הוסיפה 350 דולר למכונה שעלתה כ-15 אלף דולרים. אך תוך יום מאז שהסכימו והכל היה מקובל על הצדדים, הסתבר שניתן להרוויח 20 עד 25% נוספים, והמוכר אמר לאשת הביניים שכך הם הדברים. היא הסתפקה במה שהוסכם, אך הוא רצה עוד. למה? כי אפשר. בינתיים שימותו האחרים, או שישלמו!

כמובן שיש סיפורי עזרה הדדית, אפילו בין ממשלות, כמו גם בין מדינות בארה"ב, ומפעלים מקומיים לדוגמה של משקאות חריפים, ששינו את יעודם באופן זמני למילוי בקבוקים בנוזלי חיטוי ותרמו את כל התפוקה (ייצור ללא הפסק של 24/7 - ונזכור שצריך גם את חומרי הגלם וכלי הקיבול) למכבי האש ולשוטרים (עד שהחלו המהומות בארה"ב), לבתי חולים, למפיצים שלהם ולארגונים בקהילות בהן הם נמצאים. סיפורים יפים של אנשים טובים באמצע הדרך.

מדוע, מדוע תמיד צריך לשמוע על ישראלי או יהודי שמרמה ועושק וגונב? התקשורת רק מחכה להזדמנויות כאלו, ואלו לא מבוששות לבוא. פלא שטוענים שאנחנו השטן הקטן? כל עלילות הדם מתקיימות לנגד עינינו ממש, כאילו הן סרטים מצוירים שנשפו בהם חיים והם קרמו עור וגידים. פלא ששונאים אותנו? הלא אנחנו הם אלו השופכים שמן על המדורה, וכל זאת עבור חופן (או הר) מצלצלים.