מהנדסי התודעה עובדים שעות נוספות <br>

לפני 15 שנים גורשו/פונו מביתם כעשרת אלפים יהודים בגוש-קטיף. השבר היה עצום, כואב, מייסר, "האתרוג" הצליח במשימתו, ומשאל העם נזרק אל מחסני הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית הקצרה. ראש ממשלה שפעל לפי הכלל: "כגודל החקירה, גודל העקירה", היה חד-משמעי, נחוש, הקרין עוצמה, כמו כשבנה את חלק מהיישובים עליהם הורה לעלות עם דחפורים ולא להשאיר זכר למפעל חייו המפואר. הפה שאסר הוא הפה שהתיר, היד הבונה היא היד ההורסת. התקשורת מחאה כפיים, להקת הפרשנים כמעודדות הדהדה את המסר, פוליטיקאים בגדו בערכי היסוד בהם האמינו והשלום המיוחל יצא במחולות הורה סוערת בין הבתים ההרוסים, החממות השוממות, ובתי הכנסת העולים בלהבות כשהון "רודפי שלום", מסמן אות ניצחון.

נערות בנות שלש עשרה וארבע עשרה הוכנסו לכלא בניגוד מוחלט לחוק, מפגינים נעצרו עם האוטובוסים קילומטרים לפני שהגיעו להפגנות בהן השתתפו עשרות האלפים, פרשנים לא מחו על קץ הדמוקרטיה, על הדיקטטורה שבדרך, שופטי עליון בעבר ובהווה לא נזעקו על מעצרים בלתי חוקיים, לא התגייסו בצו 8 לסייע במלאכת ההגנה על הדמוקרטיה, הפרקליטות לא השמיעה ציוץ על מעשה העוול הנוראיים, על ההתנהלות הדורסנית עבריינית של חלק מחבריה. בימי הסופה והסער ההם, היו מי מאשי המשפט, אשר כיום יושבים עדיין בבית המשפט העליון, שהמליצו על עשרים שנות מאסר למי שיחסום כביש.

גלגלתו של ח"כ, תא"ל במיל כמעט ונופצה על-ידי שוטרים נחושים עם סוסים זועמים. אלוף במיל', קרפ"ר לשעבר, ח"כ בזמן אירועי הדמים, הוכה בלי בושה ואיש לא שילם מחיר, שום קצינים למען... לא פרסמו עצומות, שופטים ושופטות לא התגייסו להוקיע, להביע זעזוע, שאט נפש, להגן על הדמוקרטיה. אנשי רוח, הוגה דעות, סופרים ומשוררים לא עמדו בצמתים וקראו קינה על חציית כל קו אדום, על הנחישות בהרס הדמוקרטיה, על הקרע בעם, על השיסוי וליבוי השנאה. פרשנים מוטים מאוד בעלי אג'נדה ברורה לא שאלו שאלות בכלל, גם לא קלות, רובם המכריע היו סוכני הממשלה המאותרגת.

רובם המכריע שיבחו, היללו, נשאו על כפיים את האתרוג. לאיש מהם, בהם עיתונאים חשובים מאוד בעיני עצמם, העומדים יום יום בשער ומטיפים על מוסר וערכים, לא עבר אפילו הרהור קל שבקלים לחשוב שמא מהלך זה הוא מהלך מופקר, מסוכן, מהלך שיגבה חיי מאות בני אדם בגלל איוולת ואיתרוג. להקות המעודדות לא נחו ולא שקטו עד אשר אחרון הבתים נהרס, והחממות היו למרכזי שיגור טילים.

לפני 15 שנים, הטלוויזיה לא ליוותה בשידורים חיים מלאי אמפתיה, הערכה, אהבה את המגורשים מבתיהם, הטלוויזיה לא הנדסה את תודעת הפגנות מאות האלפים, לא של קומץ קטן וזניח. הגירוש הינתקות/פינוי/עקירה, בוצע על הבית האחרון. המתיישבים היהודים ראו בעיניים כלות את מפעל חייהם נהרס למול עיניהם, וכידוע, בעלי הבית החדשים הקימו על חורבות בתי היהודים מוזאונים, מפעלי הייטק, מרכז מחול ושירה הודית. החממות פרחו, בבתי הספר למדו לבטא את המילה שלום ואף טיל לא נורה משם.

מצג שווא

15 שנים, המאתרגים והמאותרגים מאז ימי החושך האלה, לא ביקשו סליחה ומחילה על שהדהדו ועודדו את הגירוש, הינתקות, עקירה, על שהיו שותפים לגירוש/פינוי היהודים מבתיהם. אלו שהיו שותפים להונאת המאה של העם היהודי המתחדש בארצו, במולדתו ההיסטורית, וסירבו לשמוע את התחזית של מאות טילים ובסיסי חמאס המאיימים על גוש-דן וישראל כולה. גם היום כשאזרחי ישראל משלמים יום יום את מחיר האתרוג בדם, בחרדה, באיבוד כושר ההרתעה, המאתרגים טרם ביקשו סליחה ומחילה על שהיו מקהלה מצבת דעה לחורבן. יש בהם מי שעדיין מעזים להתבטא בנושאי מדינה וביטחון, יש בהם מי שעדיין מפרשנים בטלוויזיה בפנים של מביני דבר מדושני עונג, חסרי בושה, מצפון ומצפן.

בושה לא פחות גדולה היא ששלטון הימין לא השכיל לפעול בכל שנות שלטונו מאז, בכלים חוקיים, כנגד מי שהביאו לפתחה של מדינת ישראל את האויב המר. 15 שנים, והיום? כאילו דבר לא השתנה, "מהנדסי" התודעה בסגנון 'קול הרעם מקהיר', מקדישים מהדורות מיוחדות, שעות על גבי שעות שידור לאלפים בודדים של מפגינים, אשר אין שום דבר המאחד אותם, אלא רק הדרישה להתיז, מטאפורית ויש אף שיסברו בפועל ממש, את ראשו של איש אחד, בנימין נתניהו.

מפגיני 'די לכיבוש', לצד מפגיני 'צדק לאיאד חאלק', מפגיני שונאי סמלי המדינה לצד מפגינים שונאי משטרת ישראל. אלו לא העם, אלו קומץ הזוכה להדהוד על-ידי מי שהעם שבוי בידיו, הגורמים הרלוונטיים האוחזים בנקודות ההשפעה הקריטיות. בתוך כל הניסיון ליצור מצג שווא של הפגנה עממית הצומחת ממצוקת מגיפת הקורונה נמצאו מפגין או שניים שחשבו כי מדובר בהפגנה למען כלכלה טובה יותר, מתן פתרונות משמעותיים. באו, הציצו, נפגעו וברחו כל עוד נפשם בם.

בשעות הטלוויזיה הרבות, שעות הרדיו הבלתי נגמרות, מהנדסים תודעה נגד שונאי משטרת ישראל אשר לילם יומם, מאשימים אותם באלימות קשה, מכנים אותם נאצים, קוראים לעברם קריאות בושה, וכמעט אף מראיין לא שואל שאלות, על אלימות האנרכיסטים, על השכנים האומללים שביתם הפך לכלא בחסות האנרכיה וקולם לא נשמע, כמעט איש לא שואל על ההסתה הנוראית, הקשה, על ראש הממשלה ומשפחתו, כמעט איש לא מהרהר על המדגרה העצומה, המדגרה חסרת האחריות למגפת הקורונה, כמעט איש לא שואל מה האנרכיסטים מובילי המחאות הללו רוצים להשיג בהפגנה חוץ מלהתיז את ראשו של ראש הממשלה. ההשתקה של חלק גדול מהעם מזכירה את הימים ההם לפני 15 שנים.

מופעי האימים בטלוויזיה של מפגינים אנרכיסטים הסוחבים מטעני נפץ, לצד ניבולי פה, הסתה פושעת נגד ההנהגה הישראלית, הם לא דמוקרטיה, הם לא זכות הביטוי, הם לא חופש, זהו כולא ברקים של אנרכיה מתפשטת, רעשנית, קולנית, המתקיימת בזכותה של התקשורת ופרשניה.

לפני 15 שנים, רובה המוחלט של התקשורת דממה, כאב הגירוש והעקירה היה לצנינים בעיניהם, הטלוויזיה והרדיו כמעט שלא הקדישו זמן למחאות של מאות אלפי בני אדם שהוגלו בכוח מביתם, התקשורת, השופטים, הקצינים במיל', לא עמדו אל מול פרץ החורבן, זוכרים? כולם עמדו שם, לפני 15 שנים בדום מתוח, לא לקיסר מבלפור, אלא לדמוקרט הגדול, אשר מכר את עקרונותיו, הדמוקרט מחוות השקמים, וגידפו את הפעולה שדגל שחור מתנוסס מעליה עד היום, ביצעו כסיסמה דאז, ברגישות ובנחישות.