מי ידע שכך יהיה

מי ידע שכך יהיה? זה לא משנה שאני עושה זאת כבר השנה הרביעית, וזה לא משנה כמה ילדים יש לך. ההכנה לקראת שנת הלימודים היא תמיד אירוע מרגש ומהנה כאחד. בכל שנה אנחנו מגיעים לראשון בספטמבר בחוסר ודאות. בכל פתיחת שנת לימודים אירגוני המורים מכריזים על עיצומים שביתות והשבתות, ומכניסים את כלל הורים לכוננות. גם השנה הם איימו בהשבתה, רק שהשנה נוסף משהו שלא היה בחמישים שנה האחרונות וזה ידידינו נגיף הקורונה. אחרי כמעט חצי שנה בבית, והאיומים על השבתות לא יוצרים רעש גדול מידיי. גם הדיבורים על הבטחת בריאותם של המורים ושלל הכרזות מסתכמות הרי תמיד בכסף. כן תוספת או לא תוספת. ואיכשהו זה מסתדר בסוף.

מה שלא מסתדר הוא, העניין הזה שאנחנו כהורים עוד צריכים ללכת לעבוד מידי פעם. ומה לעשות שלא אני ולא מרתי מורים, ומה לעשות ששנינו עובדים מחוץ לעיר. ומה לעשות שרק אחרי החגים יתחילו לדבר על צהרונים ועל מסגרות של אחר השעה שתיים בצהריים. שלא נדבר על ימי שלישי ששם הלימודים מסתיימים ברבע לאחת. ועכשיו תעשה מה שאתה רוצה, כלומר אל תלך לעבוד כי זה לא משתלם להגיע לעבודה בתשע בבוקר ולצאת שוב אחרי שעתיים וחצי. מוטב לא, מאשר חצי כן. ומי יודע כמה זמן זה יחזיק לפני שכל המדינה הופכת לאדום.

שלא כבני דורי, רשימות הספרים ללימודים לא מגיעות בדף סטנסיל שהודפס אצל שרת בית הספר. אין צורך לעמוד בתורים הארוכים אצל "מכלל" בדימונה, ואין צורך להשלמות אצל "דורון". אין צורך לצעוק לקוקי שנמצא בקומה השנייה, ואין צורך להסביר לאבא שלי למה השנה, שוב מבקשים מאתנו את אותם הספרים משנה שעברה, באותה הוצאת ספרים רק עם סדר עמודים אחר, רק כדי לחייב את ההורים לקנות שוב. לא רציתי להיות מושעה מהשיעור, וגם אז לאבא שלי לא היו ימי עבודה מיותרים כדי להגיע לשיחה עם המורה על מחברות שאין לי.

היו לו מספיק סיבות כדי להגיע לשיחה עם המורה לגביי. מפעל השאל ספרים הוא מפעל מבורך. הזמינות היום שונה. יש את חנויות הכל בשקל, ויש את חנויות המקס סטוק, ומבלי לעשות פרסומת לאף אחד, כולם מציעים לך את כל החומר שצריך. מחדדים, מחקים, טושים ועפרונות. מחברות עשר שורות וארבע עשרה שורות. עטיפות בכל הצבעים ותיקיות חצי שקופות. אין לי מושג איך ילדה בכיתה ב' יכולה להרים כזה משקל בתיק כל בוקר ועם כל הכבוד לגלגלים שבתחתית, זה עדיין מורכב הסיפור הזה.

תפילת ההורה

ועכשיו כשאני נדרש להכין תיק יחד עם שתי בנותיי, ועוד חצי תיק של "כאילו" עם הבת שממשיכה בגן, אבל רוצה כמו האחיות הגדולות שלה, שוב אני מבקש מבורא עולם שיקשיב לתפילותיי. שאזכה להיות מהנותנים ולא מהמקבלים. שאזכה שבנותיי לא יעברו שום חרם או קונם או נידוי על-ידי אף ילד, ושאזכה שהן לא יחרימו יצערו או ינדו אף אחד. שאזכה לראות בהצלחתן, ושישאפו להצלחה בלימודים מתוך רצון פנימי שלהן להצליח, ולא בגלל הרצון לרצות אותי או את מרתי.

שנזכה לעטוף להן כל בוקר את הכריכים באוכל שהן יאהבו. עם שקיות אוכל אמיתית, ולא כמו אצלי עם שקיות של סופר. שלא יביטו בקופסת האוכל של חברותיהן, ושהן לא יביטו בקופסת האוכל שלהן. שלכל אחת תסתפק במה שנתן לה הקב"ה, ומה ששמתי להם יהיה להן טעים. גם אם זה שוב טונה, וגם אם זה פחות טעים מסתם כריך עם שוקולד. שנזכה שהבנות שלנו ישימו לב אם יש ילד שאינו מוציא כריך בהפסקה כי אין לו, ויחלקו את שלהן איתו. שנזכה שהבנות שלנו ישימו לב אם ישנה ילדה שיושבת לבד בהפסקות או בשיעור ויהיו להן לחברה.

שנזכה שלא יחוו שום פגיעה באשר היא, בתוך בית הספר ומחוץ לבית הספר. שמורים ידברו אליהן בכבוד, והן ידעו להעריך את המורות שלהן. שיזכרו רק את האמירות הטובות שהן שומעות, כי טבע האדם הוא דווקא לזכור את האמירות הרעות.

אני זוכר עד היום את המורים שאמרו לי שממך כבר לא יצמח שום דבר. המורה למתמטיקה שהבטיח לי עתיד כירקן בשוק. שלל אמירות שהיו רק כלפי אחרים ולא כלפי ילדיו שלו. שיזכרו כמוני את המורה שדאגה לומר לי תמיד "יוסי ילד שלי מוצלח". שנזכה שלא יחוו שום אלימות, לא מצד תלמידים ולא מצד מורים. היו לי מורים שבדקו פעם אחר פעם את רמת החיבור של האוזן לראש שלי, ונוכחו לדעת שגם אם מסובבים את האוזן שלי ומושכים היא לא נתלשת מהראש. מעולם לא שמעתי שמישהו הרים יד על ילדיהם. הם הכירו את עמרם פחימא ז"ל וידעו מתי לשלוף את ההיכרות הזו.

שיזכו הבנות שלי לכבד אחרים, ואחרים יכבדו אותן. לא במשמעות של כבוד לשם ולתהילה, אלא כבוד כדרך שאדם מכבד את הזולת והזולת מכבד אותו. שנזכה שלא ישמעו דברי נבלות באוזניהן. הבנתי כבר, ששירים שאני פחות אוהב ולא שומע בבית, נכנסים לי מתחת לדלת. אבל שנזכה שידעו להבדיל בין חול לחול. שנזכה שלא יחסר להן שום כלי למידה ושום כלי כתיבה. כבר הוציאו אותי משיעור אחד או שניים כי לא הייתה לי עטיפה כחולה ולא היה לי עיפרון שפיצים.

שנזכה לתת להן כל מחסורם. שלא ילעגו על לבושם ולא על שפתם ולא על מוצאם. בדימונה של שנת 2020 עדיין מדברים במונחים של עדות. שנזכה שלא תעלה קנאתם על לב אחרים, ולא קנאת אחרים תעלה על ליבם. שנזכה ולא תמוש תורת חסד ושלום מפיהם, ויהיו בעלות מידות תרומיות. שנזכה להיות הורים קצת יותר טובים השנה.