הִתְיַצְבוּת לְחִלּוּפֵי גַּבְרָא

הֱוֵּה דֻּגְמָא וּמוֹפֶת בְּכֹל עִדָּן וּבְכֹל עֶת
דַּע גָּם לְהַעֲבִיר שַׁרְבִּיט וּמֵרָצוֹן לָתֵת
בָּרֵךְ אֶת הַמַּנְהִיג הַבָּא וְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ גָּם
אַף אִם הוּא אָדָם פָשׁוּט מִקֶּרֶב הָעָם

לֹא בִּכְדִּי רַק מְעַטִּים בְּנִסָּיוֹן זֶה עַמְדּוּ
כִּי הֲנָאוֹת הַשִּׁלְטוֹן לֹא נֶעֶלְמוּ וְשַׁרְדּוּ
וְהַיּוֹצֵא לֹא נוֹהֵג מִנְהָג אַבִּיר לְחָלִיפוֹ
ולֹא מוֹסֵר שַׁרְבִּיט הַמַנְהִיג לְהַחֲלִיפוּ

לֹא כְּמֹשֶׁה שֶׁאָמַר לִיהוֹשֻעַ בְּלֵב נִפְעָם
חֲזַק וְאֵמַץ יַעַן כִּי"אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם"
וְדַע כי ה' הוּא הָהוֹלֵךְ לְפָנֵיךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ
וּבִלְבָד שֶׁתְּשָׁרֶת עַמְּךָ כְּפִי אֲשֶׁר ה' צִוֶּךָ

אַל תָּשִׂים טוֹבַת הָעָם אֶמְצָעִי לִשְׁלוֹט
וַעֲשֶׂה כִּדְבָר מֹשֶׁה סַיֵּם תַּפְקִיד וּפְרוֹשׁ
אַשׁרֵי הָעָם שׁכָּכָה לוֹ זִיל דְּרוֹשׁ

בסוף פרשת נצבים אומר הקב"ה לישראל: 'החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים'. דברים אלה אֲמָרַם משה לעם כבר בפרשת ראה. בכך נִתָּן לָאָדָם "חֹפש הַבְּחִירָה" בין הטוב והרע בין החיים והמות. אם נעמיק חשוב בשאלת חֹפֶשׁ הבחירה, נִוָּכַח כי למשה אין לאדם חֹפֶשׁ הבחירה, ואין כל עֲרֻבָּה שהאדם יבחר בטוב, כי יש מצב והאדם רואה בהנאותיו עִקָּר אף אם הן מושגות בדרך מֻשְחֶתֶת מִדַּעַת ושלא מדעת. לדידו זאת "הבחירה".

לשאלה זו נמצאו תשובות רבות ולמעשה בסיכומו של דבר מתקבלת על הדעת הדעה שאין לאדם חפש בחירה כל עוד יש בו תאוות ורצונות והוא קרוב אצל עצמו, וכי רק מי שמסוגל לקבל עליו תנאי חיים ישרים ותמימים שלא כל אדם רגיל מְסֻגָּל לקבלם. היה בתקופתנו מקרה אחד של מנהיג הוא המהטאמה גַנדִּי שליט הודו שבחר בדרך וכפה על עצמו מעשים שאחרים לא הצליחו לקבלם. ולהבדיל מן הגוי היו גם בעם ישראל כאלה שבחרו בטוב וּבַיָּשָׁר ובאהבת עם ישראל כרבי עקיבא.

דעת הרמב"ם כי יש משמעות לבחירה ובלבד שהאדם יהיה מְסֻגָּל לקים את אשר בחר לקים. לְעֻמָּתוֹ חכם אחד בשם רבי חסדאי סבר כי בעלי אמונה צרופה מסוגלים לבחור בין הטוב לרע ובין הקללה לברכה, ברם בתולדות העמים היו מעטים כאלה.

לפיכך למען טיהור הנשמה נקבעו ימים בשנה לעשית חשבון נפש "עשרת ימי תשובה" מראש השנה עד צאת יום הַכִּפּוּרִים, דהינו לחזור אל כור מחצבתנו באמירת הסליחות, ולא לראות סוג של פיוטים נאים ומהנים. המלים הנאמרות בסליחות הן בקריאה רגילה והן בשירה, ובכלל זה הפיוטים שחוברו על-ידי חכמינו ז"ל נועדו לעורר את האדם לחשיבה כדי להתרחק מחטא, זה נקרא "חשבון נפש".

למרות הדעה שהבחירה בין טוב ורע איננה בידי האדם, בגלל חולשת דעתו שמונעת ממנו לבחור בין הברכה לקללה, מצאנו משמעות רבה בדברי רבי טרפון שאמר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין ליבטל ממנה. בחר בטוב על זה אמר קהלת: וּזכֹר את בּוֹרְאֶיךָ בימי בְּחוּרֹתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין-לי בהם חפץ. לכן לית מאן דפליג שהאדם יצור בעל תבונה, אשר ידע לבחור בטוב ובישר, למרות כל הַפִּתּוּיִים סביב, זה שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים...ובחרת בחיים.

עשית חשבון נפש בהתקרב ימי אדם למות

בסוף ימיו משה סבר כי הוא ישלים משימתו לְהִכָּנֵס עִם עָם ישראל לארץ כנען, אלא שתקותו זו נכזבה, וזאת למרות גדולתו ומעמדו כנאמן ביתו של הקב"ה. על זה נאמר: לא לגבורים יתרון ולא לעשירים ו"ליודעי חן". מעמד מיוחד. זה חל על גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות ומשה הגדול והדגול בין אלה שלהם נאמר: כי עת ופגע יקרה את כֻּלָּם. משה ידע שהוא לא יחיה לעד ועתיד לקום מנהיג חליף לו, וכי לכל אדם ולכל מנהיג יש מחליף הא כיצד? הרי משה אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשיו הוא מבקש לעבור את הירדן עם העם ומבוקשו לא נתן לו כמו שנאמר: כי לא תעבור את הירדן הזה. אתמול היו מלאכים מרטטים לפניו ועכשיו הוא אומר: 'כי יגרתי מפני האף והחמה', וכמובן שמשה גם איננו יכול לעמוד מול המות. זה אמור על כל מנהיג שקם לישראל מאז היות ישראל לעם ועד ימינו וראינו כמובן שמשה לא יכול היה לעמוד במלחמה במות, למרות שהוא שקבל את התורה על הר סיני מן השמים והיה למנהיג עַל, והנה מנהיגותו נִטְלָה ממנו וְנִתְנָה לִיהוֹשֻעַ. אלא שגם הקב"ה שָׂם סִבָּה להעברת השלטון ליהושע, בכף שמשה נתבע לתת את הדין על מוצא פיו לפי מדה כנגד מדה. כי כאשר הקב"ה שלח אותו להוציא את ישראל ממצרים משה אמר לקב"ה: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, ובהגיע יומו למות הוא נתבע על-ידי הקב"ה ככל האדם על מוצא פיו כאמור לפי "מדה כנגד מדה" דהיינו הֵן כנגד הֵן. זה היה כאשר אמר משה לה': רבונו של עולם ב"הֵן" קילסתיך באמרי: הֵן ה' אלוהיך השמים ושמי השמים ואתה הקב"ה גוזר עלי מיתה? זהו הָ-הֵן כנגד הֵן ובכך גם משה נתבע לתת הדין על מוצא שפתיו. כלשון עממית בימינו "אין אפס".

השאלה היא מה מותיר מנהיג אחרי לכתו ובהעבירו את המנהיגות לחליפו, מצאנו בעניין זה בפרשת וילך: אחרי שהוציא משה את ישראל ממצרים ולמדם תורה והוליכם ארבעים שנה במדבר, ידע כי הוא מלא שליחותו וכי אחרי שנתן לעם את התורה ולמדם אותה, לכן סבר כי העם ינהג ככתוב בה, אך בימיו האחרונים חש משה אכזבה מן העם, כשהקב"ה אמר למשה כי ידע ה' את עמו מה הוא: "הנך שֹׁכֵב עם אבותיך, (אך בפועל לא שכב עם אבתיו) וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את-בריתי אשר כרתי אתו אחרי דברים אלה לותה את משה בסוף ימיו תחושת כשלון עמוקה, וזאת איננה גזרה מן השמים, וכך נשמע משה בדברו אל העם: הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי-אחרי מותי ומשה בכך נפרד מעמו בתחושת תוגה עמוקה, זה נשמע מדבריו שאמר לעם: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. גם פרעה השתמש במלה "רעה" בדברו אל משה ואהרן:"רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" זאת כדי להרתיעם לבל יצאו ויתמרדו במשה. זה לא צלח.

קיום והפרת הברית על-ידי ישראל

אתם נצבים היום כֻּלְכֶם, הוא יום גורלי ומכריע אצל משה - מלמד שֶׁכִנֵּס משה את כל העם לפני הקב"ה ביום מותו באמרו: היום מלאו ימי ושנותי ביום הזה נולדתי וביום הזה אמות (יום זה לפי המסורת הוא יום ז' באדר) זאת כדי להכניס את העם בברית עם הקב"ה, כי רק מי שמצטרף לברית מצטרף לעם ישראל, זה כלל אז את הכנענים שבאו להתגיר, כפי שעשו זאת הגבעונים בערמה בימי יהושע. לא בכדי נקבע כי המצטרף לברית חיב להיות נאמן לה באמונה שלמה כדי שיקרא "בן ברית" וזה נאמר אז על גרך אשר בקרב מחניך מחֹטֵב עֵצֶיךָ עד שואב מֵימֶיךָ. לכן המצטרף לעם ישראל באמונה שלמה נהיה חלק בלתי נפרד מעם ישראל, שנאמר: למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום, כולל המצטרפים לברית גם שאינם צאצאי יעקב.

מכאן המפירים הברית מבין הכנענים שבים להיות חוטבי עצים ושואבי מים כמו שהיו, זאת משמעות גר צדק, הוא גר שעשה זאת מאהבת ישראל ותורתו ולא לשום מטרה תועלתית אישית אחרת. הברית בה מדובר היא בבחינת חוק מאת השם. זו הברית עם אברהם עם אלוהים, אף שלא נאמר שאברהם כרת ברית עם ה'. הברית עם הקב"ה נתונה לכל צאצא-יעקב וצאצא יעקב חיב לקים את הברית. לעומת המצטרף לברית שאיננו צאצא-יעקב, בהפירו את הברית אף באי קיום תרי"ג מצוות חָדֵל להיות בן ברית כמי שעובר כּוּר הִתּוּךְ ונמצא תמיד תחת עין בוחנת אם הוא מקים ונאמן לעם ישראל ולתורתו, או זאת והוא נמצא תחת עין פקוחה שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים והטוב ואת המות והרע. בידך הבחירה לקיים הברית או להפירה כשם שבידך הבחירה בטוב תחיה, בחרת ברע תמות. הבחירה איננה גזרה מהשמים, היא בידך ברצונך לקים ובחרת בטוב ובישר וחיית לרצות את הקב"ה בקימך מצוותיו וחקיו, ובשימך טובת הכלל עקר, כי אין האדם אלא אחד מתוך רבים יהא הוא רם ונשא או אחד העם, הוא אדם פשוט שינו מתנשא בערבית חלבית מדוברת אומרים: אִל כִּבְרָא לִאללא דהיינו "הַגְּדֻלָּה לאלוהים". להזהיר פן ירום לבנו ונתנשא.

נַשְׁכִּימָה קוּם מִדֵּי לָיְלָה בְּטֶרֶם שַׁחַר
לְבַקֵּשׁ מְחִילָה וְלֹאמַר עֲשֶׂה וְאַל תְּאָחַר
כִּי קִבַּלְנוּ הַבְרִית וּבְלִבֶּנוּ עֲמוֹק תִּשָּׁמֵר
וְאֶת חֲטָאֵינו אֲשֶׁר חָטָאנוּ נְבַקֵּשׁ לְכַפֶּר

וּנְפַשְׁפֵשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ שֶׁמָּא גָם רָע עֲשִׂינוּ
הרי בְּיָמִים אֶלֶּה עֵת לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵינוּ
לֹאמַר תְּפִלָּה נְבַקֵּשׁ מְחִילָה בְּקוֹל צָלוּל
וְנַעֲתוֹר לְךָ אָדוֹן הַסְּלִיחוֹת בְּחֹדֶשׁ אֵלוּל

אָנָּא כַּפֵּר עַל חֲטָאֵינוּ הַיּוֹשֵב בַמְּרוֹמִים
תֵּן מַרְפֶּה לְעָם בָּחַרְתָּ בּוֹ מִבֵּין הָעַמִּים
אָנָא שְׁעֶה אֶל שַׁוְעָתֶנוּ אָדוֹן הָרָחָמִים.