פזמונאות בשילוב אגורפוביה

אמיר דנציגר נולד לפני 39 שנים בירושלים להוריו אהרון ועירית. אביו עובד במקצועו כאורטופד ואמו משמשת כמורה למתימטיקה. אמיר הינו הילד השלישי שנולד במשפחה בה גדלו שלוש אחיות נוספות. בגיל 10 חודשים, תוקפת את אמיר מחלת ילדים נדירה שכתוצאה ממנה נקלע למצב של תרדמת במשך שבועיים.

בשנות חייו הראשונות, היה מקבל תמיכה וליווי באמצעות ריפוי ועיסוק ופיזיוטרפיה. במהלך שנות חייו למד בבתי הספר בית הכרם בייסודי, לאחר מכן בחטיבת הביניים לידה ולימודי התיכון בבית הספר גבעת גונן בהם השתלב כילד רגיל לכל דבר.

מחלה זו משפיעה על קואורדינציה ומוטוריקה עדינה ויש לה גם השפעה חלקית על המוח. "המחלה שפקדה אותי, יוצרת אצלי קשיים מסוימים כמו אחיזה של דברים בידיים, קושי בקשירת שרוכי נעליים, כפתור כפתורים ועוד". הוריו עושים ככל יכולתם לסייע לו במתן שעורים פרטיים נוספים ועוזרים לו רבות בלימודי הבגרויות.

אמיר מספר: "החלום שלי בילדות היה להיות זמר. בגיל 14 זכור לי שהלכתי לשעורי פיתוח קול אבל זה לא החזיק מעמד בגלל ששמיעתי לא הייתה מספיק טובה, מה גם שלא התמדתי במשימה זו.

כילד משולב במסגרת לימודיי בבית הספר עם ילדים רגילים, ההאזנה לזמר העברי העניקה לי חיבור אליו וביטחון עצמי וגם הייתי מנותק מהזמר הפופולרי שהיה מקובל על ילדים בני גילי". בתום לימודיו התיכוניים מתנדב אמיר לצבא ומשרת במדור תנועה כאחראי על מכתבים.

במהלך אמצע שירותו הצבאי ב-2002 מתפתחת אצלו חרדה המכונה אגורפוביה שהינה פחד מיציאה מחוץ לבית, פחד ממרחבים גדולים ופתוחים כגון: כבישים, רחבות וכו'.

הוא מגדיר את זה בתור חרדה ובדרך שולל שתי הגדרות אחרות: זו אינה מחלה שכן אין לה תרופה מיידית שתביא לריפויה. זה גם אינו פחד שכן פחד זה דבר רציונאלי בעוד שחרדה היא בלתי רציונאלית. אמיר מגדיר את עצמו "אגורפוב בתפקוד גבוה" ומספר:

"החרדה אינה נעלמת אלא צריך לדעת לחיות לצידה. חרדה זו, מתבטאת אצלי בקושי ללכת על מדרכה או על כביש אספלט. ניסיתי לטפל בבעיה והצלחתי למזערה הודות למאמן התנהגותי מוצלח שלקח אותי, למשל, לגן סאקר בירושלים על-מנת לגרום לי להתיידד עם משטחים רכים: דשא, חול, ומים ומאז האגורפוביה מתבטאת אצלי בעיקר בשטחים עירוניים.

לפני כ-7 שנים מצאתי פתרון שעוזר לי להתמודד עם החרדה במרחב הפתוח ולהפחיתה במידה ניכרת. אני הולך עם תיק סטודנט רגיל אליו מחובר מוט נשיאה עם גלגלים. בביתי המרחב מוגן ואינני סובל מחרדות. אני עושה דברים רבים ומכריח את עצמי לצאת מדי יום מביתי ולהתמודד עם המרחב מחדש.

בשבילי אם אני חוצה את אותו הכביש כמה פעמים, החוויה שלי תהיה שונה בכל פעם. והתיק אותו אני נושא נותן לי את היציבות, השליטה והמודעות במרחב ומונע ממני להיתקע באמצע הכביש. כחלק מהתערותי בחברה אני מעדיף להימנע ממפגשים עם אנשים חרדתיים ברמות כאלו ואחרות.

בגיל 25 אמיר "יוצא מהארון" ומתחיל בהשתלבות הדרגתית בקהילה הגאה. לפני כחצי שנה, עוזב את ירושלים ומתגורר בצפון תל אביב. כאן, מוצא לו חברים רבים. "אני הכי הרבה אוהב ללכת לים וזה יתרונה של תל אביב. לראשונה בחיי אני מרגיש בקהילה הגאה כחלק מקבוצה אוהבת מקבלת ומכילה".

עם זאת, אמיר ניחן בכישרון נדיר ובזיכרון פינומינאלי ויש אף המגדירים זאת על סף מחוננות, במסגרתו הוא יודע לשיר ביחד עם השיר ולדקלם את מילותיהם של מאות ואלפי שירים של הזמר העברי משנת 1920-1990. "יכולת זו, אומר אמיר, לדעתי היא סוג של פיצוי שקיבלתי המהווה משקל נגד למגבלותיי ולחרדותיי".

"למרות שניחנתי ביכולת מוזיקאלית גבוהה בהרבה מהממוצע", מדגיש אמיר, העדיפו הוריי לשלבני כילד רגיל בחברה הכללית להיות עם כולם ולא להיות יוצא דופן. יכול להיות שאם מישהו היה נחשף ליכולת זו קודם לכן, ואולי היה עוזר לי לקדם אותה בדרך כלשהי אולי הייתי היום במקום אחר...אבל אין לדעת".

"יש הבדל ניכר בין כתיבה של שירים, הלחנה וביצוע. כיום, בדור הביניים, גילאי 35-20 מרבית הזמרים נמדדים על-פי רוב לפי יכולת ביצוע שיריהם כאשר למילים וללחן יש חשיבות פחותה בהרבה מהביצוע, מה שגורם לרוב המילים להיות יותר שטחיים ורדודים משירי העבר באופן יחסי. אני מגיע מהאסכולה של שירי ארץ ישראל. שאיפתי שגם היום בני דורי וצעירים ממני, יהיו מחוברים לשירי ארץ ישראל, ידעו ליהנות מהם ולהכיר את חשיבותם כנכסי צאן ברזל שישרתו את מורשתם לדורות הבאים. בגין העובדה שאני יודע את מילותיהם של אלפי שירים, יכולת זו לא אמורה להישאר אצלי, אלא שאיפתי היא גם להעבירה ממני והלאה.

אמיר הושפע מילדותו מיוצרים וכותבים רבים בהם נתן אלתרמן, תרצה אתר, לאה גולדברג, רחל המשוררת, יהורם טהרלב, דודו ברק דן אלמגור ועוד. כשהיה בן 23 האזין לשירים שהם כתבו ושר אותם. אמיר החל לכתוב בחודש אוגוסט שנת 2004, חודשיים לאחר מותה של נעמי שמר שכן היא השפיעה עליו בצורה המרבית ביותר.

"מאז ילדותי נחשפתי והאזנתי רק לשירי ארץ ישראל. וכך באותה שנה התפרץ אצלי דחף חזק מאוד לכתוב שירים בסגנון שירי ארץ ישראל על-מנת להמשיך את המפעל העצום של נעמי שמר ויוצרים אחרים". בנוסף לנעמי שמר, הוא מציין כי בשנים 2005-2004 נפטרו עוד שלושה יוצרים גדולים שאותם הוא מעריך מאוד והם היו נתן יונתן, אהוד מנור ועוזי חיטמן. והם כתבו ביחד אלפי שירים.

אמיר מדגיש כי המוזה לכתיבת שיר שורה עליו בעת שהוא מאזין למוזיקה ובעיקר לשירי ארץ ישראל. לדבריו, הוא יכול לכתוב שיר בתוך חצי שעה עד שעה. במהלך השנים חיבר כ-400 שירים בסגנון שירי ארץ ישראל ובסגנון ייחודי משלו שחלקם אף הולחנו וכן גם תרגם שירים. שיריו מפורסמים בעיקר ביוטיוב והרוצה להאזין להם יוכל לעשות זאת שם בהקשת שמו.

אמיר מציע לכל מי שמתחבר לסגנון של ארץ ישראל ליצור אתו קשר לשיתוף פעולה. הוא לומד באוניברסיטה הפתוחה בקורס למוזיקה פופולרית בישראל. בזכות חיבורו החזק כל כך לזמר העברי הוא מצטיין בקורס זה ומקבל את הציון הגבוה ביותר שניתן לקבל.

אמיר הינו בעל תואר ראשון במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים מטעם האוניברסיטה הפתוחה בירושלים בה למד בשנים 2006-2001. הוא חזר ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בין השנים 2017-2014 לתואר ראשון נוסף בסוציולוגיה ותקשורת ולמרות שהוא לא סיים את התואר הזה הלימודים האלה המשיכו להעשיר אותו מאוד מבחינה לימודית ובאינטראקציה שיצר עם סטודנטים אחרים.

משנת 2006 ועד 2011 הוא כותב כ-200 שירים ומוציא את ספר שיריו הראשון: "יום חדש מתחיל" ובו 54 משיריו. ב-2015 אמיר מתחבר לקבוצת יוצרים המוציאים ספר משותף הנקרא: "פסיפס יוצרים" המכיל כ-20 משיריו. מדי פעם מארגן ערבי השקה לשיריו במקומות שונים בארץ ואף בתיאטרון החאן בירושלים בהם מביא לקהל את התכנים אותם חשוב לו להעביר כיוצר וכמי שרואה עצמו כבעל זיקה רבה לזמר העברי.

דנציגר זוכה להערכה ולהערצה גם מצד מובילי השירה בציבור כמו גבי ברלין, ורדינה כהן ואילן טל. בכל פעם שהוא מגיע להופעותיהם הם מציינים אותו לשבח כאדם בעל זיקה נדירה ביותר לזמר העברי דבר שנראה קסום בעיניהם.

"בניגוד לאנשים אחרים שיש להם הפרעת קשב וריכוז, לי יש עודף קשב וריכוז המתבטא בכתיבת שיר תוך כדי האזנה למוזיקה או בבית או תוך כדי הופעה", אומר אמיר ומסכם: "בתוכניותיי לעתיד למצוא בן זוג שיגור איתי ולמצוא עבודה מבוססת המכבדת יותר את כישוריי.