בין ממשל שהוכשל לנמשל שכשל

מפעם לפעם אני קורא מאמרי דעות של כותבים בעיתונים היומיים השכיחים, ומדי פעם מופתע מחדש להיווכח שלא משנה כמה ותיק ומנוסה הוא כותב הדברים ובכמה הפתעות צפה בימי חלדו, במיוחד בעבודתו העיתונאית - הנאיביות העולה מדבריו המכוונים לציבור, מפתיעה ולעיתים אף מדהימה.

נתקלתי בימים אלה במאמר כזה: מאיר עוזיאל, מדור ה"דעות" של מעריב, ("די לשלום", 13.9.2020). בכותרת המשנה של המאמר הוא כותב: "הסכם השלום עם האמירויות פשוט מטריף מכעס אנשים מסוימים, בעיקר בגלל מי שעשה את השלום הזה..." . ובכן, זה החלק האלמנטרי בסיפור זה. כל התופעה של שנאת נתניהו היא מחזה אימים אחד גדול של צביעות מוסרית וחרדה פוליטית קיומית.

צביעות מוסרית, משום שעצם העובדה שהתנהלות נתניהו אינה לרוחם של חלק מאזרחי ישראל, איננה מפתיעה ואינה יוצאת דופן. נתניהו אינו הראשון בישראל שהתנהלותו האישית כמנהיג ציבור לוקה ב"חוסר רגישות" בעיניהם של אניני הטעם המקצועיים שלנו. דוגמה אישית של מנהיגי ציבור הייתה בעבר הרחוק למדי ערך אמיתי בנורמה החברתית הישראלית; מאז זרמו מים רבים בירדן, חרף מיעוט הגשמים במקומותינו. מעטים הם הערכים מימים עברו שנשארו עימנו כחלק מהארסנל הקבוע של התנהלות מנהיגי ציבור. אחרי שמנהיגים מכל הרמות והשכבות הואשמו בהתנהגות שאינה הולמת (לשון המעטה), נשפטו, הורשעו ובחלקם גם ישבו בכלא - פעירת עיניים כתרגיל בהפגנת תדהמה, כבר אינה מרשימה איש. מה, אם כן, הסיפור הפעם?!

הציבור התרגל לנורמות אחרות. מאז החל "ייצורם" בסרט נע של מיליונרים ומיליארדרים בעבודות ההבל של הקמת קו בר-לב בסיני, הלכה הנורמה הישנה ודעכה במהירות ובמקומה עוצבה אחרת: - הצניעות וההסתפקות במועט, הפכו להתפארות בהישגים חומריים, ללא קשר לאופן בו הושגו. הנורמה החדשה חדרה במהירות לתודעת המנהיגות אבל גם לתודעת מבקריה המובהקים, ובכללם העיתונאים והכתבים "כלבי השמירה של הדמוקרטיה ומידותיה "הרצויות".

מזה שני דורות לפחות - ואם נודה על האמת אזי למעשה מאז מהפך 1977 - החליף המוסר החברתי הנורמטיבי הישן, המושתת על שיפוט מונחה ערכים "מותר" ו"אסור", למוסר מונחה קבוצות אינטרסים. בתקופה הנוכחית הגענו בעניין זה לשיא הנבזיות. כיום הכל מודעים לכך שהשימוש בשיקולי מוסר הוא בגדר העמדת פנים שמשרתת את קבוצת האינטרסים ומצופה מאנשי שלומנו שישתפו עימה פעולה תמיד כאשר הקו המנחה הוא ההשתייכות המחנאית. הנגע פשה גם במערכות שמירת הצדק והמשפט, כאשר החוק הכתוב הפך להמלצה ודעת הפרקליטות ובית המשפט - לחוק אד-הוק.

נורמות התנהגות אינן רק הרגלים ודפוסי התנהגות. לידן מצויים חוקים וכללים שמקנים לדפוסים אלה לגיטימציה נורמטיבית. במקום שהכללים מחליפים את העובדות בזיקה אידאולוגית, אנו מגיעים במהירות לעולם הפייק ניוז, שבמסגרתו נבנות ונהרסות, באמצעות התקשורת ובזמן קצר מאוד, תדמיתם של יחידים וקבוצות לפי זיקתם הרעיונית.

בין אם אנו אוהבים אותן ובין אם לאו, עובדות הן עובדות ואם איננו מרוצים מהן, יש דרכים נורמטיביות לא מעטות לפעול לשינוי המצב. השתיים הבסיסיות ביותר הן: חקיקה ואכיפה הולמות, ולצידן דעת-קהל ערנית והוגנת, המקפידה לדרוש ביצוע מנבחריה ומענישה אותם באופן שיטתי, בפומבי ובחומרה כשאינם מצייתים לרצון הבוחרים.

כיום הכל יודעים שהשימוש בשיקולי מוסר - במיוחד במקרהו של נתניהו - הוא בגדר העמדת פנים. (פרשת תיק 1000, שמשתרעת ברציפות על יותר מ-20 שנה, היא הדוגמה הבולטת ביותר בעניין זה). הכל גם יודעים שהמניע האמיתי לתופעת השנאה העיוורת והבלתי-רציונלית לנתניהו ומשפחתו, הוא חרדה פוליטית.
רוב הציבור מבין שמדינת ישראל עוברת שינוי שיסודו דמוגרפי-תרבותי-אידאולוגי, ששורשיו בדמוגרפיה הפוליטית של אוכלוסיית ישראל - קבוצות האליטה הישנות מתנוונות והולכות והשפעתן דועכת. נתניהו, בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין זאת מזמן אולם הוא לוקה בניהול המערכתי של המדינה, שאותו השכיל להסתיר במדיה סבירה, שהקנתה לו שלטון יציב, במשך שנים ארוכות עד לבחירות 2019 ומשבר הקורונה.

במשבר 2019, החלה המערכה להדחתו בשל היציבות שהעניק לגוש הימין ולהתבססות איטית אך מתמדת של הגישה הדמוקרטית-ליברלית-שמרנית (ובכללה חוק הלאום) בציבור. במהלך אותן בחירות הסתמנה אפשרות להכרעה במאבק על ארץ ישראל, בדמות סיפוח איו"ש - איום אידאולוגי קיומי על השמאל הישראלי - ונראה שהולך ומתקבע רוב פוליטי יציב בימין; נתניהו היה הדבק המלכד של כל אלה, ולפיכך היה גם לאיום אסטרטגי בעיני השמאל ותומכיו מבית, ולא פחות מכך גם מבחוץ. בין הגורמים החיצוניים ניתן למנות את מרבית היהודים בארה"ב, את אירופה המערבית ואת גוש המפלגות הערביות בישראל (להבדיל מכלל האוכלוסייה).
המערכה נגד נתניהו והימין היא כוללת ואסטרטגית. אבן הריחיים שתלו מתנגדיו על צווארו בדמות שלושה כתבי האישום, הם מהלך אחרון של האליטה המשפטית השלטת, המנצלת אותם באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, לסירוס יכולתו של נתניהו לפעול נגדה לפי שעה. לא מקרה הוא שהפרופ' רות גביזון ז"ל, שהייתה מצוייה היטב במסדרונות מערכת המשפט הישראלית, ובדעותיה אתגרה מערכת זו שוב ושוב, קבעה עוד בשנת 2019, שבתנאים הקיימים ובאווירה שנוצרה סביב נתניהו ע"י מתנגדיו, לא יוכל לצפות למשפט צדק. וראה זה פלא, אפילו אמירה נוקבת זו לא זעזעה את אמות הסיפים המוסריות במקומותינו; מקרה? - לאו-דווקא!
השיטה שפותחה למטרה זו כוללת: ניסיונות להפוך כתבי אישום ל"אשמה מוכחת", בניגוד לחוק. להכשיל את נתניהו פוליטית במועד פרסום כתבי האישום בסמוך לבחירות; לפסול אותו מראשות הממשלה על בסיס טענות שווא שרלוונטיות לשרים, אך בפירוש לא לראשי ממשלה; למנוע הקמת קואליציה לאחר שניצח בשלוש מערכות בחירות רצופות ועמד בראש הגוש הפוליטי הגדול ביותר; למנוע ממנו מימון ציבורי הדרוש להגנתו במשפטיו, ובכך להקטין את סיכוייו להוכיח חפותו; לטפח שנאה עיוורת; לקיים הפגנות פרועות וחסרות אחריות ליד ביתו, בשעה שהמדינה מתפתלת מול מגיפת הקורונה במטרה להכשילו ולו גם במחיר נזק חמור לציבור. - כל אלה ורבות אחרות, מוכיחות את עוצמת הפחד מהמשך שלטונו, את רמת ההתנגדות האמוציונאלית לאיש ואת נבזותו הבסיסית של המאבק לסילוקו, כמעט בכל מחיר.

מול אלה מוכיח נתניהו שוב את כישוריו המופלגים בניהול פוליטי של המאבק הפנימי ובניהול מדיני של ענייניה של ישראל. האיש פיצח נכון את הנוסחה של "שלום תמורת שלום". הוא עדיין לא הכריע את האויב הפלשתיני, אבל דחק אותו לפינה והזיז את הפיקציה הגורסת שהבעיה הישראלית-פלשתינית היא "מרכז העולם; כאמור, זהו איום חמור על השקפת העולם הבסיסית של יריביו בשמאל הישראלי ושל תומכיהם. נתניהו פיצח נכון גם את תהליכי השינוי האידאולוגי והמבני במזרח התיכון, את משמעות נסיגתה של ארה"ב ממעורבות עמוקה בניהולו המדיני והצבאי ואת השלכות מדיניותו של אובמה; שכזכור קלע את האזור לאי-יציבות חדשה, כאשר חתם על הסכם הגרעין אם אירן והפך אותה למעצמה אזורית; הניח לארדואן להסתלק מהדמוקרטיה בטורקיה ולחזור לפיתוח רעיונות הבל על חידוש האימפריה העותומנית; נטש את המדינות המוסלמיות-סוניות המתונות לגורלן מול יריבותיהן החזקות - אירן וטורקיה. למזלנו כשל בניסיונותיו לכפות על ישראל הסכם להקמת מדינה פלשתינית באיו"ש שכיום כבר איננו בר-ביצוע ובעוד שנים ספורות, במיוחד אם הנשיא טראמפ יבחר שוב, יהיה לאפיזודה הזויה בת למעלה מ-100 שנים בהיסטוריה האזורית. בהסכמי השלום עם האמירויות ובחריין במפרץ, עם מדינות בבלקן ועם אופציה מעשית להקמת גוש פרו-אמריקני שישראל תהיה אחת מעמודות התווך שלו, בנה נתניהו מערך אזורי חדש וטוב לישראל יותר מכל החלומות ההזויים של יריביו הפוליטיים מבית ומבחוץ. מסתבר שהעיקרון הישן של "אדמה תמורת ניירות" כבר איננו חזון אחרית הימים, וגם לא יהיה כזה.

השקרים, השנאה והעוינות חובקת-כל של יריבי נתניהו הם כאמור ביטוי לפחדיהם של יריביו שחרף כל היכולות והאמצעים שגייסו מולו לא יכלו לו. נתניהו, בניגוד להם מבין שהמזרח התיכון איננו יציב ולא יהיה כזה עוד עשרות בשנים, לאחר שהצלע השלישית של משולש הבריתות האזוריות החדשות יתגבש ויתייצב. נזק בלתי הפיך למגמה זו עשוי להיות מהפך פוליטי בארה"ב ו/או בישראל, וככזה הוא עלול להיות בכיה לדורות. בבחירות הבאות יווצר בישראל מערך פוליטי חדש, בעיקר בהשראת שינויים מפליגים בגוש המרכז, אבל גם בימין. הקואליציה הבאה תהיה מושתתת על הימין והמרכז אולי בשילוב עם השמאל הוורוד. המפלגות הערביות לא תשתתפנה בקואליציה ובממשלה, כל עוד לא תשתנה מדיניותן האנטי-ישראלית מתוך הבנה שמדינת לאום של העם היהודי מחייבת חוק לאום ברור. נתניהו מאמין בכך בעצמו, ועל-רקע המאבק הפוליטי של השנתיים האחרונות יקדם זאת גם בעתיד. הממשלה הבאה תצטרך לטפל באינטנסיביות רבה בנושאי הפנים, גם בשל השלכות הקורונה וגם בשל הצורך לעצב מחדש את מערכות היחסים בין רבדי הממשל בדמוקרטיה ישראלית אפקטיבית.

להערכתי, כשם שיריבי נתניהו לא הבינו את החלטותיו האסטרטגיות בנושא הצוללות, לא הבינו גם את החלטתו האסטרטגית בשאלת מטוסי ה- 35-F ולא את האסטרטגיה המדינית הכוללת - יצירת מעגלי קשרים ושיתופי-פעולה ממעגלי החוץ פנימה: ארה"ב - רוסיה - קבוצת מדינות באירופה המזרחית, קבוצת מדינות במזרח הים התיכן, הודו, ברזיל, אפריקה, המיפרציות, הבלקן וכו' - פיתוח מלבר במקום מלגו (מבפנים החוצה). כך בונים עוצמה ודימויי עוצמה ומגיעים לליבה מעמדה של כוח.

מבחינת עם ישראל, אסור לנו להתבלבל: - נתניהו, חרף חולשותיו בנושאי הפנים, הוא העתיד; יריביו הם העבר; צא ולמד עד כמה גדול הוא מהם.