תנו רבנן

אני בעד פרשנות "חילונית" לטקסטים דתיים. כשאדם דתי קורא טקסט כזה, מתקיים אצלו ניגוד עניינים מובנה. לעומתו, אדם חילוני, אולי מחמיץ חלק מהמשמעויות, אבל נקודת מבטו מרוחקת ומשוחררת מכבלי הדת ומתוך כך יכולות לצמוח תובנות חדשות. השילוב של מבט דתי מקרוב ומבט חילוני מרחוק והחיבור בין דברים שרואים מכאן עם אלה שרואים משם מאפשר הבנה מלאה יותר של הטקסט מכל אחד לחוד.

דוגמה עכשווית לפרשנות חילונית שעוררה מחלוקת עזה, היא תוכנית הסאטירה "היהודים באים" של ערוץ כאן 11. אני אוהב תוכניות הומור אבל לא אהבתי את התוכנית, כי מה שראיתי ממנה, היה בעיני סתם לא מצחיק. ה"הומור הנשכני" של כותבי הסדרה גרם לי לחוסר נוחות עד כדי בחילה ממש, והתשוקה לשחוט פרות קדושות דמתה בעיני יותר למרחץ דמים מאשר לסאטירה. בכלל כששוחטים פרה או נושכים מישהו אותי זה לא מצחיק.

אבל זו זכותם. זו הפרשנות שלהם לטקסט המקראי ולא נכון שלמגזר אחד יהיה מונופול על התרבות היהודית. לכן אני מזמין את כל מי שלא אהב את "היהודים באים" לעשות מה שאני ובערך 97% מהצופים עשו, לא לראות את הסדרה.

מצד שני יש לברך את יוצרי הסדרה על עצם העיסוק באבות האומה ובטקסטים המכוננים של העם היהודי והמסורת היהודית, ובאמת טוב היה לו הכרנו אותם ועסקנו בהם יותר. לרשות הכותבים עמד מבחר בלתי נדלה של חומרי גלם מקוריים ומעולים כולם תוצרת בית, שיכלו לספק כר נרחב לדיונים, ולפרשנויות. יש בטקסטים האלה כל מה שאפשר לבקש: חוכמת הדורות, עושר ספרותי, יצרים אפלים וגם אנקדוטות משעשעות. הפעם, לצערי, לא הצליח להם. אבל זה לא צריך להרתיע אותם מעוד ניסיונות בעתיד.

לכול אלו שנרתעים מהשפה הלא מוכרת ושואלים את עצמם מה לנו ולכול הטקסטים העתיקים האלה מצאתי את הסיפור הקצר הבא שבכותרת. ארבעים מילים סך הכול. הקדישו לקריאה כמה דקות ותיווכחו על איזה אוצרות אנחנו יושבים וכמה הסיפורים האלה רלוונטיים גם לימינו.

אז שוב: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. להלן פירוש שלי. אבל כל אחד מוזמן לקרוא, להתרשם ולהביע את דעתו. אפשר לחלוק עלי וגם לצחוק ממני, אבל בבקשה לא לנשוך.

קצת רקע כללי

נציגי שתי אסכולות נפגשים בתקופת בית שני כדי לדון בשאלה: האם אלוהים היה צריך לברוא את האדם או שהעולם היה מושלם יותר בלעדינו בני האדם? הוויכוחים נמשכים לא יום ולא יומיים אלא למעלה משנתיים עד שבסופו של דבר המתדיינים מצליחים להגיע למסקנה משותפת. כעבור שנתיים וחצי הוויכוח מסתיים כשנציגי בית שמאי מצליחים לשכנע את נציגי בית הלל שהם צודקים. העולם היה מושלם יותר אלמלא בני האדם, ושני הניצים לשעבר מפרסמים מסקנות אופרטיביות.

ועכשיו, כמה מסקנות אישיות:

א. פתרון בעיות קשות מצריך התעמקות שדורשת הרבה זמן, סבלנות ומאמץ.

ב. אין פסול בלשנות את דעתנו. חילוקי דעות הן הזדמנות לדיון. פלוגתא ראוי שתוביל לסיעור מוחות ולא לעימות. דיאלוג אמיתי הוא הרבה יותר משני מונולוגים. בישוב מחלוקות, כל צד צריך לפתוח את ליבו ולהיות נכון להשתכנע. במקום להתגונן ולהסתגר בעמדתו עליו להקשיב, לשקול, ואז אם נכון בעיניו גם לקבל. בית שמאי לא כפה את דעתו ולא ניצח במערכה אלא שכנע. בית הלל לא הובס בקרב אלא השתכנע שטעה ואימץ את דעתו של בית שמאי. מתי ראינו לאחרונה משהו כזה אצלנו? מתי פגשנו מישהו שהשתכנע מטיעוני האחר? מישהו ששינה את דעתו? שהודה בטעות?

ג. בסופו של הדיון, שני הבתים, מאמצים את הדעה שאלוהים טעה כשברא את האדם. לשיטתם, בלעדינו בני האדם, העולם היה מקום טוב יותר. היש ביקורת עצמית יותר נוקבת ואמיצה מזו?

ד. בית שמאי ובית הלל לא כופרים בגדולתו של אלוהים בגלל שטעה, לא באים אליו בטענות ולא מביעים אכזבה ממנו. את העובדה שאפילו האלוהים, זה שברא את העולמות ומנהל את העולם, עשוי לטעות, הם מקבלים בפשטות ובטבעיות. מסתבר שאליבא דבית הלל ובית שמאי, לטעות זה לא רק אנושי אלא גם אלוקי.

ה. ועוד נקודה מעניינת. תלמידי החכמים לא טוענים שהחלטות אלוהים נשגבות מבינתם. הם לא טוענים (כמו בני דורנו) שמעשיו של השם תמיד צודקים ואנחנו פשוט לא חכמים מספיק כדי להבין. לא ולא. מי שיכול וצריך לגלות את הטעויות מר אדון עולם הם בני ובנות אדם כמוני וכמוך. בני אדם מסוגלים ורשאים לשפוט את מעשיו של אלוהים, להחליט אילו מהם נכונים ואילו לא ואפילו להביע ביקורת על מעשיו. "טעית אלוהים שלי" כאילו אומרים החכמים בקול רם, ואמות הסיפים בבתי המדרש לא רועדות.

ו. והמסקנה הסופית, כאשר יהודי מגלה שאלוהים טעה, שהעולם אינו מושלם והוא עצמו אינו מושלם, מצופה ממנו לא "להפיל את האשמה" על אלוהים ולהגיד זו לא אשמתי, ככה נוצרתי. להפך, עליו לקחת אחריות, לפשפש במעשיו ולתקן את דרכיו. הנה לפניכם, בזעיר אנפין, הבסיס לתפיסה היהודית של תיקון עולם. כיון שאלוהים ברא עולם שיש בו פגמים וכיוון שהאדם הוא ייצור תבוני ובעל יכולת בחירה, אומר לעצמו היהודי, עלי ועליכם מוטלת האחריות לתקן את העולם. האיסלאם הקיצוני מתרפק על העבר, הבודהיסט מסתגל להווה והיהודי מחפש תיקון ודרך לעולם טוב יותר בעתיד.

ז. ומי שמתעקש למצוא בכל דבר נקודה קומית יכול ללעוג על כך שהחרדים של אז קצת כמו היום מנהלים ויכוחים במקום לעבוד.

ארבעים מילים בלבד ובתוכן כל כך הרבה חוכמה, יופי, פתיחות וביקורת עצמית. היהודים של טרום חורבן בית שני בכלל לא דומים לאלו של טרום חורבן הבית השלישי. תהיה לכולנו שנה טובה וגמר חתימה טובה.