אחיות

חלק ראשון

באלף תשע מאות וחמישים, אח בכור ושתי אחיות עלו עם הוריהן לישראל. האחות הגדולה, בגיל שנתיים הייתה, כשהיא עלתה, והקטנה בת חצי שנה. הן גדלו במעברה. בהתחלה באוהל, שם נולד להם אח "צבר". ובלי שום סנטימנט עברו לצריף מברזנט, גדול יותר ומרווח עם ארבעה כיווני אוויר. חדיר לגשם, לשמש, לרוח, לחתולים, לזבובים, ליתושים ולפשפשים... וסיפור ילדותן לא היה מרשים...

למרות שהבנות נולדנו לאותם הורים וגדלו באותו בית וישנו באותה מיטת סוכנות מברזל, הן היו שונות זו מזו. הן הרגישו זרות ולא מחוברות... על הגדולה, אמרו, שהיא יפה וחכמה, ועל השנייה, שהיא מכוערת ולא מוכשרת. הגדולה, קבלה יחס של נסיכה אהובה, והקטנה, הרגישה מיותרת, דחויה ועזובה. היא ידעה את מקומה, לא קָבְלָה. היא הבינה, שהיא נחותה מאחותה... לא התווכחה! כל אחת מהבנות עשתה הכל כדי להצדיק את מה ששדרו לה ההורים.

הגדולה, טופחה על-ידי אמה, שקלעה לה מדי בוקר זוג צמות יפות, שהלכו והתארכו, וקשרה לה סרטים ורודים ואדומים. הרגישה שהיא כולה חן ויופי והתנהגה ללא דופי. היא הִמְרָה על כל הקופה, ושאפה לתואר "הבת האהובה". היא תפסה מקום חם בלב ההורים, שאותה משבחים ומרוממים. חסתה בצל אמה, ולא זזה ממנה. עזרה לה במסירות וללא לאות והייתה יד ימינה. אמה הרגישה, שזכתה במתת אלוה, וחייה לא יתכנו בלעדיה, כי בעלה כל השבוע לא היה לצדה, ובעזרת בִּתָּהּ, שהיא רק יָלְדָה, עם קשיים רבים התמודדה!

את הקטנה הזניחו, בלשון המעטה. אמרו עליה שהיא "שחורה" ולא נאוה. איש לא ראה את יופייה וחִנָּהּ. אמה לא התמודדה עם שערה המתולתל, ועל כן היא סִפרה אותה קצר. ולא קשרה לה סרטים בשיער. אחרי הגן, היא הייתה שבה לבד לצריף, אכלה מעט אורז עם מרק, שמעולם לא הייתה בו חתיכת עוף או בשר, ויצאה לשוטט ברחבי הכפר. עד שעות החשכה איש לא ידע, לאן היא הלכה... שום דבר לא קשר אותה לביתה. והיא נדדה לבדה וחפשה את עצמה...

בערב, כשנפלה החשכה, ועלטה על המעברה השתלטה, לפני שאחיה הבכור סגר את דלת הצריף בחבל דק למשקוף, וסָפַר את אחיו, גִלָּה, שהקטנה חסרה... הלך לחפש אחריה. וכשהוא מצא אותה והביא אותה הביתה, הִכָּה אותה, וציווה עליה לא להתרחק מהבית ולחזור לפני החשכה... ילדה קטנה בת ארבע או חמש, שלא סַפְרוּ אותה, יצאה לבד לשוטט, ולא פעם הלכה לאיבוד, ובכל פעם, גרמה לאמה להחסיר פעימה. קרה ומישהו ראה אותה תועה והביא אותה לביתה. כשחזרה מ"מסעה" עייפה ורצוצה, איש לא שאל היכן היא הייתה, ומיד עלתה למיטה.

מרימה ידיים

היא הייתה בודדה ועזובה לנפשה... הלימודים לא היו בראשה. שיעורים לא הכינה, כי נתנו לה הרגשה, שמאום לא יצא ממנה... מעולם לא הרעיפו עליה שבחים, וכך גם התייחסו אליה האחים... במקום לדבר אתה ברוך ולחנך אותה כהלכה, ולשאול אותה לאן הלכה, במקום חיבוק ולטיפה - מכות חטפה. היא הרגישה אומללה, והבינה שזהו גורלה... וכשנרדמה חלמה על המכות הכואבות, שכאבן לא יפוג שנים רבות...

האחיות גְּדֵֶלו‍ֹת. הקשר היחיד ביניהן, הוא המיטה, שעליה ישנו שתיהן. מיטה בלי סדין, רק שמיכת צמר דוקרת וגסה, שבקיץ ובחורף הייתה פרושה על המיטה, רוב הזמן משתן רטובה, כי איש לא קם בלילה בעלטה, שאת הצריף כסתה, ועשה את צרכיו בסיר ששכב מתחת למיטה...

הקטנה גדלה וגם היא נכנסה למעגל החובות של העזרה בבית, בשטיפת הרצפה ובשטיפת הכלים, ובחובות אחרים. אך את השבחים על העזרה, קבלה רק הגדולה... תמיד אמה מצאה פגם בכל מה שהקטנה עשתה, והיא לא זכתה לקבל מלה טובה על העזרה שהיא מושיטה. הקטנה ראתה את אחותה כאלילה, שהדרך אליה נעולה. והיא לא תוכל להידמות לה... כי אין בה המעלות העל טבעיות, שיש באחותה, וזהו גורלה! והיא לעולם לא תגיע לרמתה של האחות "המוצלחת" והאהובה. לא קלטה, מה רע בה! האם היא באמת לא שווה?? היא לא עשתה שום מאמץ לתקן את המעוות... היא חשבה, היא תהיה מה שאומרים עליה, שהינה!! הרימה ידיים, כי הבינה, שעד שתמות, היא לא תצליח לנצח בתחרות. זה גרם לה לשנוא את אחותה, כי נמאס לה לשמוע כמה היא טובה ואהובה, ומרגישה על הגובה...

האחיות - "המוצלחת" ו"הסוררת", נראו לגמרי אחרת. הן התנהגו אחרת, התלבשו אחרת, התייחסו אחרת ללימודים וגם לדרך ארץ... זרים התקשו להאמין שהן אחיות... הצבע הכהה של הקטנה, היה לה לרועץ, ולגדולה, בעלת העור הבהיר, כל אחד עין בה נועץ. בגלל פער הגילאים הקטן ביניהן, הן גדלות במקביל, אך הן אינן חולקות שום סוד. הגדולה מרגישה שהיא נָעֲלָה, והקטנה יודעת, שהיא לא יכולה לשנות את צבע עורה... היא לא מבינה מה רע בלהיות "שחורה"? מדוע שחורה לא יכולה להיות יפה וטובה? את מה שקורה לה בנשמה איש לא ראה, ולא חשב, שבגוף הקטן והמסכן, שוכנת נפש אבודה, שמעט אהבה - לא ידעה. על כן היא ברחה והתבודדה וחיפשה חופש לנשמתה המוכה.

אחותה הגדולה ראתה את אחותה מתענה, ולא עשתה דבר למענה. היא התנכרה לה ולא תמכה בה ולא ניסתה להאזין לרחשי לבה... היא לקחה את הצד של ההורים, שהם הצדיקים, המחנכים והצודקים, וראתה באחותה, מפרה את החוקים, פורקת עול, וממכות ממשיכה לסבול... וכשהקטנה הוכתה ובכתה, היא לא רצה לחבק אותה, כי היא פחדה, שמשהו ממנהּ ידבק בה... ונרתעה! היא ידעה, שהיא עצמה, תשאר כנועה, ולעולם לא תפר את הכללים המקוללים, שעל ראשה ועל ראש אחותה נוחתים ומכים...

חדר משלה

כשהרחיבו את ה"שיכון" ונתנו לשתיהן חדר משותף, הגדולה לא רצתה בנוכחותה של אחותה. רצתה שהחדר יהיה רק שלה. חלומה התגשם, כשהיא הצליחה לשכנע את אחותה לא להיות בחדר אתה. השיגה "חדר משלה", הגשימה את חלומה... כמו בקונכייה היא בו התכנסה ולמדה בשקט כל לילה. היא לא רצתה באחותה, שדברו בה סרה, לא כרֶעָה ולא כאחות לצרה. לא הייתה לה סבלנות להטות אוזן לאחותה שממנה התרחקה. ואחוות אחיות, לא ידעו הבנות... בגלל הורים שידעו להפלות... ודעות קדומות...

האחות הקטנה, הרגישה שהיא ה"כבשה שחורה", בכללים מאסה. ניסתה להשיג את מה שרצתה, מבלי לעשות חשבון... לא פחדה מכלום, וגם לא מגובה התשלום... ידעה שהיא לא תקבל חתיכת עוף במרק, פתחה את הסיר ונטלה ממנו שוק וזללה בתיאבון... אסרו עליה לצאת עם חבר, שהיה חברה ואהבתה הראשונה, עליו היא לא תוותר! כל יום אהבה אותו יותר! גם הוא אותה אהב, ונתן לה, מה שלא העניקו לה אביה ואמה, אחיה ואחותה... היא מאוהבת! מישהו אומר לה, שהיא יפה ונחשקת! עד לסוף העולם אחריו תלך, כי בחייה הוא מולך... היא לא מבינה מדוע זה אסור??? היא תסיר מדרכה כל איסור!!

בהעדר אבא בבית במשך רוב ימות השבוע, האח הבכור לקח על אחיותיו פיקוד וקבע כללים וגזר את הדין ונתן עונשים. למרות שהוא עלה ארצה בגיל ארבע בלבד, הוא הביא עמו מורשת של חוקים וכללים מקשים, שראה בהם כמקודשים, שעבור הבנות הם היו למוקשים... ככל שהאחיות התבגרו, הוא התערב יותר בחייהן והצר את צעדיהן, במטרה לשמור עליהן, ושאיש לא יחלל את כבודן...

שתי האחיות, החלו להתבגר במקביל. והחלו בעיות למכביר! הן היו צריכות להתנהג לפי קודים מסורתיים מיושנים ולא קלים, שבארץ החדשה, אינם קבילים ואינם מקובלים ושבשום מקום הם לא כתובים... הן רצו ללכת ל"נוער העובד", להתגייס לצבא! להתבגר ולאהוב, לצאת עם חבר ולהתחבק ולא להרגיש שונות במולדת שבה הן חיות. וכדי לשרוד ולהרגיש את הנעורים, אין מנוס, אלא לנפץ חומות, לפרוץ גדרות, להפר את הכללים המקוללים, שבראשם של ההורים דורות חקוקים. הן היו בארץ דור ראשון של מתבגרים, והן הרגישו חבולים ולא מקובלים...

האחות הגדולה, החננית, הטובה והתמימה, שמעולם לא נטשה את תורת אמה ולא את מוסר אביה ומוריה, והלכה בתלם כל חייה, כמו כל הבנות בגיל הנעורים, פגע בה חץ האהבה. בגלל גילה הצעיר, בבית החלו את צעדיה להצר ולא היה נעים. לצאת עם חבר, אין על מה לדבר... אחרי קרב קצר, נכנעה, הרימה ידיים! לא הרימה קול ולא קָבְלָה, ובשקט סבלה! והיה מר לה... היא בהוריה לא תמרוד, בלעדיהם היא לא תשרוד, כי היא באמת צעירה מאוד.

שבויה באהבתה

היא חפשה נתיב שעמה יטיב. היא עלתה על מסלול של לימודים... עבדה בימים ולמדה בערבים. יצאה בבוקר ושבה עם ליל, ולרגע לא עלה על דעתה לצאת להתהולל, וכך היא חסכה לעצמה עימותים עם ההורים... הלימודים היו נתיב בריחה מצוין, ששכר היה בצידם. בהם הייתה לה נחמה, ושם היא מצאה את מקומה, ואפילו אהבה בלב פנימה, ונחה מכל המהומה... מהר מאוד, תם המאבק עם ההורים, רכשה מקצוע ומעמד והרגישה שהיא יוצאת נשכרת... והנעורים שייחלה להם הפכו לחלום אחר, שאפשר בו להתפאר...

הקטנה לחמה, ידיים לא הורידה, התעמתה... ועל שלה עמדה. על אהובה היא לא תוותר וככל שיענו אותה, היא תאהב אותו יותר! אחיהן היה המסית העיקרי של ההורים, עשה הכל כדי למנוע ממנה להיפגש עם אהוב נעוריה, למרות שהוא לא הכיר אותו כלל, רק בגלל שהוא בן עדה אחרת, שעדתו לא נחשבה לכזו מפוארת...

רק למראית עַיִן, יצאה עם אחר, שבא את ידה לבקש. אתו התארסה! ועם הוריו נקבע מועד לחתונה. היא עשתה זאת, כדי שתהיה לה לגיטימציה לצאת מהבית ולפגוש את אהוב לבה, שהדרך אליו "נחסמה"! הארוס אהב אותה נואשות! אך היא הייתה שבויה באהבתה. כשהייתה רואה את אהוב נעוריה, הייתה רצה אליו ושוכחת מיד את הבטחתה לארוסה, שהיה שבוי בקסמה... הוא לא הבין שהוא כלי משחק בידה...

קרה, שלאחר שהתארסה, מישהו מה"בולשת" של אחיה ראה אותה מדברת, או יוצאת עם אהובהּ, וספר לאחיה על התרמית ההזויה... אחיה הגיע הביתה ועשה מהומה, כי קלט שהארוסין הם רק למראית עין, והם בעצם, שקריים... הסתבר, שהיא נטשה את הארוס, וביקשה ממנו מדרכה לסור, וחשוב שידע, שיש לה אהוב, שמחכה לה בסיבוב... הוא סרב לקבל את הנטישה, ולא יכול היה לשאת את העלבון והבושה...

כדי לשנות את רוע הגזרה, הארוס הגיע עם הוריו לביתה, חיוור מצום ומתענית, בכה בכי תמרורים, בא לתבוע את עלבונו, וספר שהוא אוהב אותה ולא יוכל לחיות עם הנטישה. הדבר הדהים את אחותה, שלמדה אז באוניברסיטה, שאיש לא אהב אותה כך, ולא בכה עליה, ולא אבד את ההכרה והתעלף... היא קינאה באחותה... ולא הבינה מה יש בה, שהיא מושכת אליה בחורים שעל לבה מתחרים, אך אליה לגשת חוששים? אולי הם בטוחים, שהיא לא בשבילם, כי האף שלה מורם, כי היא סטודנטית יהירה, נישאת מעם, ולעולם לא תוכל להיות עממית וקלילה כמו אחותה הקטנה!

"השמחה הראשונה"

הקטנה לא ויתרה על אהבתה העזה... היא עשתה להטוטים והמציאה שקרים, כדי להיפגש עם אהובה. היא לא הבינה מדוע חוסמים את דרכה! לארוס לא הייתה ברירה אלא לקחת צעד אחורנית ולפנות את המקום למי שאותו אהבה מימים ימימה.

אביה מרים ידיים ומארגן לה חתונה עם הבחור הצעיר, שנפשה יצאה אליו, ושעד כה לא רצו להכיר בו כחתן. גדלות נפשו של האב, גרמה לו לסגת מהעמדה הקשוחה, שהוא אחז בה, ונתן לה ללכת אחר לבה. היא בת תשע עשרה. לאהוּב טרם מלאו שמונה עשרה. עדיין לא התגייס לצבא... ואין לו, או למשפחתו, אגורה אחת שחוקה, והכול נפל על הכתפים של אביה... שחפש אולם, קבע את מועד החתונה, שלח הזמנות לכול המשפחה, לקרובים ולחבריו המורים. שמחה גדולה! חתונה ראשונה במשפחה! בלי להניד עפעף, מדלגים על האח והאחות הגדולים ממנה, וממהרים לחתן את הילדה המאוהבת, שנפשה יוצאת אל אהובה. הגדולה נעלבה, שאחותה הקטנה, גנבה לה את הבכורה, והיא לא תהיה "השמחה הראשונה" במשפחה! היא לא התערבה... עדיף שאחותה תתחתן ותחייה עם אהובה בשקט, בלי כל הטררם, שמדי יום אחיה עושה, ומשסה את אביה למנוע ממנה להינשא...

למרות שעם הבחירה של בתו, אביה לא שלם, בטוב לבו ובדאגתו לבתו, הרגיש צורך להעניק לה גם קורת גג. הוא חפש ומצא בית בשכונה, וקנה! הוא הפנה את כל המשאבים שעמדו לרשותו ורכש לה דירה קטנה! הוא לא חשב שיש לו עוד שני ילדים גדולים ממנה, שגם הם הגיעו לפרקם וצריך גם להם להותיר מעט נדוניה! אלמלא דאגתו של אביה, עד ליום מותה, היא לא הייתה זוכה לקורת גג, כי אביו של החתן, אגורה לא נתן, כי מבחינה כלכלית, הוא לא מסוגל עזרה להושיט...

את שאר ההכנות לחתונה, "הקטנה" עשתה לבדה. היא הזמינה שמלת כלה והינומה ופרחים וקוסמטיקאית ומאפרת ומקווה טוהרה. היא לא פונה לאחותה ולא משתפת אותה בשמחתה ובניצחון אהבתה. אחותה מנותקת לחלוטין מכל מה שקורה לקטנה, ש"גנבה" ממנה את הבכורה והיא מתחתנת לפניה. היא לא התלוותה אליה בהכנות, לא ייעצה ולא סייעה, כאילו דבר לא נוגע בה. היא נענית לבקשת אביה להעניק מתנה לחתונה, סכום כסף שהוא קבע... כדי לעזור לאחותה, והיא מוכנה!

איש לא ידע, איש לא ראה, שהקטנה הרה!!! ימים אחדים לפני מועד החתונה, היא קבלה צירי לידה! מה היא הרגישה כשזה קרה??? איך היא חשבה לצאת מכל הסבך? מי הסיע אותה לבית החולים? אולי, החתן המיועד, על הוֶסְפָּה שלו?! איך היא עברה את צירי הלידה והיא לבדה? וכשהיא ילדה, האם זכתה בקורטוב של שמחה, כשבעוד שבוע היא צריכה להיכנס מתחת לחופה? היכן את בנה תצפין, כדי שאיש לא ידע, שהוא נולד לפני הנישואין? איך היא תצליח להתאפר, ללבוש שמלת כלה, מיד אחרי הלידה???

לשונות רעות

מה יקרה כשמשפחה תדע? איש לא יראה בעין יפה, את ההפתעה הלא צפויה, שחייבת להיות חבויה, כדי למנוע שערורייה!!! מי עוד מלבד בעלה, היה שותף לסודה, שטמנה עמוק בבטנה? מי עזר לה להתארגן ולשמור לה על בנה בזמן החתונה? כמה שקרים היא בדתה, ואיך היא הצליחה להתמודד עם הכל לבדה? כמה כוסות של דמעות היא מלאה? כמה כאב היא ידעה??? האם היו לה רגעי חרטה, או שהיא הרגישה מנצחת וגיבורה, שהלכה אחר לבה, ולא ויתרה? איך היא תמשיך מכאן עם כל הלשונות הרעות? מה יקרה לה, כשסודה יתגלה? על שאלות אלה, איש מעולם לא ענה...

זה היה עידן אחר, שהריון לפני החתונה, לא בשמחה התקבל, ולא נראה כמתנה!!! ההפך, כל מי שנכנסה להריון לפני החתונה, ולרבות זה קרה! נאלצה להיכנס לחופה, גם אם זו לא הייתה הכוונה! או שילדה, ומסרה את הילד לאימוץ, כדי שאיש לא ידע שהייתה לה לידה. לרוב זכתה לגינויים מקרובים ומזרים, והמשפחה הקרובה חשה מושפלת ומבוישת... ולא היה לה קל עם כל הרכילויות על חוסר "המוסר"...