שלא ייגמר לעולם

שמים כחולים ועצומים, שפע של אור קיץ והמון ירוק, המון המון ירוק. נכדיו הקטנים ניצבו על כר הדשא הירוק העצום שגבולותיו לא נראו לעין. הם היו חבוקים, שמחה וחדוות חיים עזה נוהרות על פני גופם. ראשיהם היו מורמים מעלה אל השמש, כמו שתילים רכים וירוקים שלא מזמן נבטו והם מרימים את ראשיהם אל שפע הזוהר ובולעים אותו אל קרבם. הילה מחשמלת הקיפה אותם. ציפורים השמיעו מנגינה מתוקה שגווניה השתנו כל העת. היא פרטה על מיתרים בלתי נראים בנשמתו.

הוא צפה בהם ולא ידע את נפשו מרוב אושר.

כן, הוא לא ידע את נפשו.

הרגע היה ארוך ומתוק.

הרגע נתן לו כנפי קסם בלתי נראות, להמריא, להמריא.

הוא ידע שסופו של הרגע להסתיים.

הוא צפה בהם כמשותק.

לפתע חש ביד נוגעת בו ומטלטלת אותו קלות.

"מה קורה לך"? שאלה אשתו, מודאגת מעט.

"עוד רגע". ביקש ומבטו שב להביט בהם. "עוד רגע, רק עוד רגע, אני רוצה..."

"מה"? שאלה והביטה בו לרגע בתמיהה, משכה בכתפיה והניחה לו.

הוא שב להביט בהם ורצה למתוח את הרגע

ולמשוך אותו...
לנֵצַח.

--

כשהביט בראי ראה פני ילד שחתימת שפם בראשיתי ורך מכערת את שפתו העליונה... וגם כמה אניצי שיער כמעט בלתי מורגשים על לחייו.

הוא לא אהב את מה שראה.

משהו הטריד אותו כבר זמן מה, משהו רדף את רוחו. כמה זמן זה כבר נמשך? שבועות? חודשים?

משהו דחף בו, משהו דחק בו, האיץ בו, לחץ אותו. הוא לא ידע מהו.

הוא הגיע סמוך לכניסת הבית בדרכו החוצה.

"לאן אתה רץ"? שאלה אמא.

"עוד פעם השגעונות של הילד הזה? הוא כבר תכף בר מצווה, מה יהיה"? אבא הסתכל בו בסקרנות מסוימת, זועף משהו, וחזר מהר מאוד לאדישותו, לסיגריה שזה עתה הצית לעצמו ולתוכנית הטלוויזיה האפרורית שדנה בענייני פוליטיקה. בזמנים אחרים היה זורק לעבר אביו משהו סרקסטי על כך.

"קח משהו", אמרה אימא והושיטה לו סוודר.

"מה סוודר"? השיב בזעם מתון. "קיץ עכשיו".

"אבל יהיה קריר עוד מעט", "קריר, אתה לא מבין? קח, קח, אל תהיה עקשן". הגישה לעברו את הסוודר שוב ושוב ולא הרפתה. "עוד מעט יהיה קריר, אולי אפילו קר".

הוא הביט בה רגע, הדף אותה קלות ויצא מהבית בחיפזון, לבוש חולצת טריקו ומכנסיים קצרים.

אבא המשיך לעשן ולצפות בתוכנית הטלוויזיה שלו.

הוא יצא מהבית במרוצה, מתעלם ממבטה הדואג של אמא.

כבר היה חושך. זה היה אמור להיות חושך מתוק של ערב קיץ מוקדם אבל עבורו היה זה חושך מאיים, מפחיד, מתוח.

ערב קיץ ירושלמי, נו, מה יש לומר? ערב קיץ ירושלמי טיפוסי שבזמנים אחרים היה מרתק אותו, מרתק את נפשו, מענג אותה. הוא החל לשוטט ברחובות ללא מטרה ובלי לפענח את הדחף שהדף אותו החוצה, בלי לדעת מדוע בכלל יצא. אבל אי-אפשר היה לטעות בתחושה, למרות שעדיין לא פיענח אותה. אבן כבדה העיקה על לבו, סלע, הר. כמו צל ליוותה אותו התחושה הכבדה. מין לחץ הולך וגובר. כובדה של אבן הריחיים הזו שעל ליבו רק גבר.

הוא חש שתכף יתפוצץ.

עד מהרה נעשה קריר, ממש כפי שחזתה אמא, קריר כמו לילות ירושלמיים רבים בתקופת הקיץ.

הוא הביט לצדדים. איש לא שהה בשעה זו ברחובות השקטים שנהרו לבדם לבדם, ללא נפש חיה. מידי פעם חלפה על פניו מכונית, רחש קל מנסר באוויר תוך כדי נסיעתה.

הוא התחיל לרוץ.

לאן?

הוא עצר

ולאחר מכן שוב רץ, רץ, רץ.

לאחר שעה קלה התעייף. הוא כרע על מדרכה בפינת רחוב, מתנשם ומתנשף.

כמה כלבים משוטטים נבחו לעברו. אחד מהם הגיע אליו באיטיות וריחרח אותו אך עד מהרה עזב אותו בחוסר עניין והמשיך בדרכו.

כוכבים זרחו בַּשְׁחור שמעל ראשו, מעומעמים מעט מתאורת הרחוב.

הוא הרים את ראשו והביט בהם. פעם כל כך התעניין בכוכבים, צפה בהם בעין חשופה ובטלסקופ והוקסם מהם וממה שהתגלה לעיניו כשהופיעו לפניו מראות מרהיבים דרך העדשות הטלסקופיות.

עכשיו הם לא דיברו אליו כלל.

אבן הריחיים המשיכה להכביד עליו,

נשימתו כבדה.

הוא הרכין את ראשו.

בלי שהזמין אותם פרצו חזיונות אל תוך ראשו.

כל תקופת הילדות הגיעה לבקרו וכל גיבוריה - חבריו מגיל חמש או שש או שבע, או שמונה, הביקורים האהובים בביתה ובגינתה הקסומה של סבתא, מאכלי החגים ושמחתם, הפעם הראשונה שהכיר חבר. הוא נזכר בסיפורים שהקריאה לו אימא בשוכבו במיטתו לפני השינה. הוא התענג על רכות המצעים והכר, מתענג על הסיפורים, מתענג על קולה הרך והאוהב של אמא, ממתין לחלומות המתוקים שיפגוש עוד מעט בשנתו. לפתע זכר את החדווה וההשתאות הגדולה ממראה הים בראותו אותו לראשונה בחייו. הוא נזכר בקסם של הישיבה בליל קיץ על המרפסת עם משפחתו.

הוא נזכר בפליאתו לנוכח הגשם הראשון.

הכל היה מתוק ומענג.

הכל היה מר ומענה.

איש מבוגר בעל פניו קמוטות ורציניות ראה אותו כורע על הרצפה. הוא ניגש אליו, כרע לידו ופנה אליו בעדינות.

"מה קרה לך ילד"?

הוא הניד את ראשו מצד לצד. המחנק בלם את הקול שרצה לצאת מפיו. הוא נפנף בידו לסמן לו שהכל בסדר.

הוא הבין שהאיש רוצה בטובתו. האיש חמל עליו.

אבל הוא לא רצה בחמלתו.

האיש הביט בו בדאגה והניח בעדינות יד על כתפו. "איפה אתה גר"? אמר בעדינות. "אקח אותך הביתה".

"לא, לא רוצה", השיב, מרתיע את כתפו, וידו של האיש נסוגה. בלי שהתכוון, יצא מפיו קול גס ומחוספס, קולו של ילד על סף גיל ההתבגרות.

הוא הופתע מהקול הזה שקנה לו שליטה עליו בזמן האחרון בלי לשאול את רשותו. כן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לו. הקול שהוא התקשה לשלוט בעוצמתו ובגוון שלו, שהיה משתנה תוך כדי דיבור והופך לעתים למעין צווחה מגוחכת, הפך לתופעה שמיררה את חייו.

האיש נרתע, התרחק באיטיות וצפה בו בדאגה עוד רגע ארוך.

עוד רגע ארוך ישב על שפת המדרכה.

לפתע פרצו דמעות שקטות מעיניו. הסכר נפרץ. ברגע האחרון עוד הצליח לבלום את געיית הבכי שעמדה לפרוץ מגרונו אבל הדמעות לא פסקו. הן נהרו מתוכו כמו נהר איתן שאין לו שליטה עליו. הדמעות התגברו.

הוא נדהם, לא ידע שיש בו כל כך הרבה בכי, כל הרבה דמעות.

הרחובות היו אדישים לבכיו

וגם השמים השחורים.

נביחותיהם של הכלבים פסקו.

הרחובות נותרו שקטים ורק מידי פעם נשמע רחש נסיעתה של מכונית רחוקה.

והוא הבין... זה נגמר.

--

באור השופע ביום הקיץ החם, מבעד ללחלוחית שהרטיבה לפתע את עיניו, הוא צפה בנכדיו. ניחוח המתיקות של ילדותם גדש את נשמתו.

"שלא ייגמר לעולם", שח לעצמו בלחש ואנחה קלה נמלטה מפיו.

הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר.

הוא לא ידע את נפשו מרוב עצב.