אחרי שנתניהו חוסן ברוב עם והדר, יהיו מירב מאמצי ההסברה שלו מכוונים להאדרת החיסונים ומיזעור המידע והלקחים הקשורים לכשל הניהולי של המשבר הבריאותי וספיחיו עד כה. כשל זה עתיד ללוות את המדינה ואזרחיה חודשים ארוכים, ולאור הופעתן של מוטציות חדשות של הנגיף, ואי-הסקת מלוא המסקנות והלקחים מעוללות שנת 2020, גם לחזור על עצמן. הטיפול המהוסס בסגירת גבולות המדינה למניעת החדרתה של המוטציה החדשה הוא בבחינת דגל אדום. אצל נתניהו, רוב מעשיו ניחנים בריחן ומעוטרים ביופיין שובה-העין של שושנים, אבל לצידם נסתרים קוצים חדים ודוקרניים. חכמים גורסים: "לא מעוקצך, ולא מדובשך...". כאשר מדובר בתמהיל שלעולם אינך יודע מראש כיצד אתה נחלץ משיטוט מאולץ בו, צריכה תשובתנו לנתניהו להיות: קלטנו את המסרים בדבר החיסון; לא שכחנו ולא נשכח את כשלי הניהול שקדמו להם.
דבר אחד לא ניתן ליטול מנתניהו: האיש פועל ומחולל שינויים. חולשותיו העיקריות נעוצות בכך שדרכי הביצוע שנויות במחלוקת והישגיו לא תמיד מצדיקים את מחיריהם. הדרך להתגבר על קונפליקט מובנה זה, היא לשתף נציגות רחבה מקרב הציבור התומך בשלטונו, בהחלטותיו ובקביעת הגבולות "הנסבלים" (קריטריונים) שבין הישגים לנזקים; קביעת קריטריונים כאלה, אינה אפשרית מתוך שימוש בדעת-יחיד. זאת ועוד: ההנחה שהתעלמות מעובדה זו אינה מכרסמת במעמדו האישי של מנהיג, פופולרי ככל שיהיה, מוטעית היא. נתניהו מצוי בסוף הדרך של מיצוי הקרדיט הציבורי, שניתן לו בזכות היותו ממשיכו המובהק של בגין בעשיית שלום ובהענקת עוצמה פוליטית ושלטונית לימין הישראלי.
לדידי, אין שום מניעה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. מסע הצלב: "רק לא ביבי", איננו מקובל עלי בדמוקרטיה, אולם גם אין הכרח שיעמוד בראש ממשלת ימין, אם איחוד כוחות הימין יחייב זאת לשם הקמת קואליציה רחבה ויציבה. המציאות הנזילה וכישלונה הצפוי מראש, של ממשלת החירום הלאומית שהתאמת, מחייבים ללכת בהקדם לבחירות חדשות. לאחר הבחירות (מרס 2021) יש להקים סוף, סוף ממשלה יציבה. לפי נתוני הסקרים האחרונים, צריכה זו להיות ממשלת ימין רחבה, שמתקיים בה שילוב כל הגורמים שיכולים ומוכנים לשתף פעולה, על בסיס תוכנית עבודה מוסכמת ומחייבת. מי שלא יהיה מוכן להתחייב לכך לפני הבחירות, אינו ראוי לעמוד בראש זרם פוליטי כלשהו במגזר הימני, שכן הוא נגוע בשיגעון גדלות מסוכן. לאחרונה נשמעים גם קולות "המנבאים" שהבחירות הבאות והממשלה שתקום אחריהן, יהיו "ללא ימין או שמאל מזוהים"; "פרגמטיזם צרוף". אני שולל זאת. ממשלה על בסיס אידאולוגי איננה מותרות, אלא צו השעה.
אינני רואה את הליכוד הולך לבחירות אלה מרצונו החופשי ללא נתניהו בראשו. לכן, המוטו בגוש הימין חייב להיות: עם נתניהו - (לאו-דווקא כראש ממשלה לכל הקדנציה) - ובלי השמאל.
1 אם לא תקום ממשלת ימין רחבה, באשמת נתניהו, יש להדיחו מראשות הליכוד וללכת בלעדיו.
הסכנה מכשל מינוף העוצמה הפוליטית הכוללת של הימין כיום, היא שהימין יתפורר, בג"ץ ימשיך לקדם ללא מגבלות את "המהפכה החוקתית" שלו והשמאל ישתקם ומדינת-ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה פוסט-מודרנית: דמות-ראי ממוזערת של ארה"ב "הדמוקרטית-ביידנית". שלטון ימני חזק ויציב, הוא הערבות העיקרית לכך שלא נחזור לדיוני הסרק על יישום "אוסלו", שעשויים לערער את השקט האזורי שחולל כאן טראמפ, לעורר מחדש תקוות אבודות, ולעכב את המהלכים שקידם נתניהו מול מדינות המעגל השני והשלישי באזור.
מרכז הכובד של פעילות קואליציה ימנית חזקה בקדנציה הקרובה, חייב להיות בנושאי הפנים, כמובן, מבלי להתיק את המבט ממעשיהן של אירן וטורקיה. עליו לכלול כמוקד את שיקום נזקי הקורונה, שילוו אותנו במשך כל שנת 2021 לפחות, עד שיושג ייצוב בריאותי. המשבר הפוליטי המתמשך שבחירות אלה עתידות להיות בו סיבוב רביעי, הוכיח שהתערערו היסודות הדמוקרטיים של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי - המושגיים והתפעוליים גם יחד - תיקון לקונה זו הוא קריטי להמשך הדרך המשותפת. מוקד לקונה זו הוא יחסי הגומלין בין זרועות הממשל, וקביעה חד-משמעית וחד-ערכית של "הסניוריטי" של הזרוע המחוקקת על כל זרוע אחרת; משמע: עליונות החוק על המשפט.
לשם כך נדרשים שני צעדים יסודיים: השלמה מזורזת של חקיקת חוקי היסוד, וקביעתם כחוקה בפועל עד אשר תקום לנו חוקה כהלכתה.
2 שידוד מערכות של המערכת הפוליטית, במיוחד המערכת המפלגתית.
מרבית המפלגות חסרות מסורת דמוקרטית בעיצוב עמדותיהן, מינוי נציגיהן למוסדות ממלכתיים וניהול תהליכי קבה"ח בהן. עובדה זו שוחקת את מעמדן ואת ערכן הציבורי, וליד משקלה העצום והבלתי-סביר של התקשורת, ממסמסות את תפקידן במערכת הפוליטית הלאומית - חוליית קשר והשפעה מרכזית על השלטון הממלכתי. רק בליכוד קיימת עדיין מידה של דמוקרטיה פנימית (לא מספקת); מידה כזו הייתה גם במפלגת העבודה, אולם זו מצוייה בתהליכי "התאדות".
אני גורס שמהות הדמוקרטיה נשמרת, מתפתחת ומגבירה את השפעתה על דרכי המדינה, אופיה ותרבותה, ככל שהציבור מעורב יותר בעשייה ובהגשמה. שני הביטויים החשובים ביותר למעורבות הם: השתתפות בבחירות לכנסת (וגם לרשויות המקומיות)
3 ותהליכי קבלת החלטות דמוקרטיים פתוחים וגלויים במוסדות המפלגות, כבסיס לעמדות נציגיהן בכנסת ובממשלה. אפשר שנדרש להשלים כלים אלה גם באמצעות מערכת תקשורת ממלכתית - שלוחה של הקיימת, שתביא את המידע העובדתי לידיעת הציבור, ברמה משופרת ובאיכות טכנולוגית שווה לזו של הרשתות המסחריות הגדולות.
"הסניוריטי" של הכנסת היא אבן פינה בכל רפורמה במערכי השלטון. הואיל והעם הוא הריבון ומקור הסמכות השלטונית, והואיל וסמכות זו מיושמת באמצעות חקיקה ואכיפת החוקים, והכנסת היא שמופקדת על החקיקה ועל הפיקוח על האכיפה - חובה להתחיל כל רפורמה מהיסודות עליהם היא נשענת.
נקודה נוספת שדורשת התייחסות ברפורמה האמורה, וחייבת לעמוד במקום גבוה בסולם העדיפות, היא גודלה של הממשלה וערבוב התחומים בתפקידיהם של חברי-כנסת המכהנים גם כשרים, בין היותם מחוקקים לבין תפקידי הביצוע שלהם כשרים. בעניין זה הועלו כבר בעבר אפשרויות שונות - כגון: חובת צימצום מספר השרים מקרב חברי הכנסת, החלפה תקופתית בין אלה לאלה (החוק הנורבגי),
4 הגדלת מספר הח"כים בכנסת הקיימת, הוספת "בית עליון" ועוד. ריבוי האפשרויות מצביע על מורכבות העניין, אבל לית מאן ד'פליג, שמדובר בבעיה מהותית ואמיתית.
בעבר טופלו כל הנושאים הללו כשברי רפורמות ומהלכים אד-הוק לצרכים פוליטיים או אישיים זמניים. כל רפורמה בנושאי יסוד, שאינה נגזרת מתפיסת עולם כוללת לגבי מבנה מערכת השלטון והיחסים הפנימיים בין מרכיביה, אינה מחוללת רפורמה, אלא תיקון זמני ונקודתי. לכן, ראוי להקים ועדת מומחים, שתונחה רעיונית ע"י קואליציית הימין, ותעצב רפורמה מקיפה שתובא לאישור הממשלה והכנסת, ותהפוך לתיקון כולל של אופיה ואיכותה של המשילות בישראל.