כפית סוכר (שטוחה)

לא פעם, או יותר נכון לפחות פעם בשבוע, אני מגיע אל הסופרים הגדולים. משהו שנשאר לי עוד מילדות שסופר היה הדבר הכי קרוב לקניון בדימונה. אני מגלה שכמו בסרטים של פעם, די התקרבנו לעולם העתידני שהבטיחו לנו, בסרטים של פעם, בסרטי המדע הבדיוני. דמיינו לנו מרכזי קניות גדולים שקניות בהם נעשות על-ידי רובוטים ומחשבים. אז עדיין לא הגענו לשם, אבל בכל ביקור בסופר שבעיר הגדולה אני מגלה שאני בעמדת מיעוט. הסופר מלא בעגלות ממוחשבות עם נציגי קנייה שמבצעים קניות עבור אלו שהזמינו באתר. יוצא שאוכלוסיית הסופר מונה כמעט מחצית עובדי סופר שמסדרים מדפים, עוד כמעט מחצית שאורזת לאלו שהזמינו דרך האתר, ועוד כמה בודדים כמוני, כשאני הצעיר שבקבוצה של הבודדים, שנוהגים כמו פעם להגיע לסופר ולערוך קניות בעצמם.

אני מצטער אבל אני עדיין חייב להרגיש את הירק ביד, ועדיין רוצה לוודא שהתאריך של החלב הוא לא עד מחר או אתמול. וכבר ישבו רבים וסיפרו לי שההזמנות שהם עשו הן ממש זולות, הן ממש טריות והסחורה פשוט קסם. הדבר היחיד שיכול לשכנע אותי בקניית און ליין, זה העובדה שיש בזה חיסכון בזמן ושאני לא צריך לסחוב סלים מהאוטו לבית. לגבי שאר הנתונים, נדמה לי שאני יכול להשיג לא פחות. בכל מקרה חיפשתי שמנת לבישול, וכל ניסיון שלי לקבל הכוונה ממישהו מאוכלוסיית ה"אורזים" או ה"סדרנים" נענה (כלומר לא נענה) בשתיקה רועמת. מסתבר שאת השעות הארוכות של אריזות וסידורי המדפים, מפיגים באמצעות חיבור לאזנייה שתיתן לך כמה שעות של עבודה עם מוזיקה טובה (לפחות בשבילם). בצר לי אני פונה לאחד מה"בודדים" שאולי יכוון אותי, אבל הם מכוונים אותי בעיקר לכיוון הדלת, ככה יוצא ששוב אני חוזר הביתה בלי שמנת לבישול. מצאתי שמנת להקצפה אבל זה לא נחשב.

שר הבריאות לשעבר ליצמן עשה כאן מהפיכה לפני כשנה הנקראת "מהפיכת הסימון". תוויות בצבע אדום מסבירות לנו מה ההרכב של כל מוצר ומה יש בו הרבה כדי לדפוק לנו את הבריאות. שומן, מלח או השם ירחם סוכר. ככה פתאום מגלים שלא רק שאני בין הבודדים שעוד מגיע לסופר, אלא שהרבה מוצרים שעליהם בנינו בתור בריאים לא ממש בריאים. הנה למשל מדף דגני הבוקר. אני מנסה לשווא לחפש מארז דגני בוקר שלא יישא עוון ופשע בדמות תווית אדומה ולא מוצא. כל מנה של דגני בוקר מצרפת אליה בין כפית אחת לשלוש כפיות של סוכר. כפיות סוכר שאני ממיר לשקיות סוכר כמו אלו שנמצאות במסעדות ובבתי קפה. רק כדי שיהיה לי יותר קל להבין מהי משמעותה של כפית אחת.

שלא נדבר על מדף המעדנים לילדים. מעדן שכשמו אמור להיות גם מעדן וגם סוג של ארוחת ביניים לילדים שלנו, ואני מגלה שבגביע ממוצע דוחפים להם כפית סוכר אחת (לבריאים יותר) ואפילו שתיים ושלוש. עכשיו לך תנסה לעצור את זה. הגדילה לעשות החברה שציינה על אחד המעדנים אפס אחוז סוכר. קניתי אכלתי וגיליתי שהוא מתוק יותר ממה שאפשר לדמיין. עיון מעמיק בכתוביות הסביר את ה-אפס אחוז. אפס אחוז סוכר לבן. אבל סוכר אחר - ובכן לא על זה דיברנו. ועל כך דרשו רבותינו וכתבים אחרים, אל תסתכל בקנקן אלא בתוויות שעליו. אל תסתכל באותיות הגדולות אלא חפש באותיות הקטנות.

איך אפס סוכר הופך להרבה תחליפי סוכר - סוכרלוז, אספרטיים, סכרין, ציקלמט, וסיטיביה. איך קלוריות הופכות לאנרגיה ואיך אפשר לבלבל אותנו עם פחמימות טובות ולא טובות רק כדי למכור לנו עוד ועוד. בכלל כל מהפיכת הסימונים גורמים לי להרגיש בערך את מה שאני מרגיש במשך כל חג החנוכה. אני יודע מה המשמעות של אכילת סופגניות וספינגים. מבחינת קלוריות, מבחינת הכרס שלי, ומבחינת התגובה שלי למטוגנים. אוכלים ובוכים. או אוכלים רוקדים ובוכים. שזה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני שוב מעמיס לעגלה שלי מוצר מסומן בתווית אדומה. הרבה רגשות אשם.