היא הגיעה למען של בית ספר תיכון ערב שהיא קבלה, וללמוד בו לבגרות פיללה. בטרם נרשמה, נכנסה לשיעור תנ"ך, שם לימד מורה צעיר ונמרץ פרק א' בשמואל א'. ישבה בכִּתה, ואור על פניה זרח. היא הרגישה נפלא, שהיא שוב תלמידה, וזה היה מאלף. בשיעור אחד, את כל הרגשות העצורים בה הוא קילף. היא הייתה מהופנטת, מכושפת, מוקסמת. הרגישה, שהיא בפעם הראשונה מרגישה יחס חם, חמלה, אהבה והבנה קסומה, שמעולם לא ידעה על קיומה. והרגשות האלה מבוטאים כלפי האישה, חנה, אשת אלקנה, שמר לה, אך היא מרגישה, שהם נאמרים לה... כי המורה הצעיר והמאיר, שמלמד את הפרק הזה כעת, שובה את לבה, ובספור הזה, היא רואה את עצמה.
היא לא מתייעצת. לרגע לא מתלבטת. מיד נרשמת, ללמוד לבגרות, להיגמל מרגשי הנחיתות, לתקן את הטעות, להפסיק להשתטות ולחזור לשפיות. זה יהיה הגשר על פני התהום, שעליו תעבור מהנערות לבגרות.
הסיפור של חנה מוכר לה מכתה ה', אותו לימד המורה הטוב, הלל, שגם אז הוא עשה עליה רושם מלבב, אך, כעת, בגילה, היא בשלה להבין אותו יותר...
היא הייתה נערה אופטימית ותמימה, ריבוא חלומות ותקוות עמוסה, והשיעור הנפלא הזה גורם לה להתעורר מאותו חלום רע, שמאז ילדותה הוא הטיל עליה אימה, וגרם לה לתחושה שהיא שונה ויש בה דופי. היא מרגישה שהמורה אליה פונה ומדבר. ולה הוא מבשר, אולי רומז, שהדרך לזכות בהריון מלאה מהמורות, והיא עלולה להיות זרועת מוקשים וקשיים, ואולי גם היא חנה - עקרה... והיא חשה נורא!!! ולפתע יד ענקים שמה לאל את התקוות!!! ועוד נכונו לה אכזבות ושום דבר לא יזרום על מי מנוחות. התחילו להתעורר בה ספקות עמוקות... והעתיד עלום, ולעולם אין לדעת מה בו צפון.
היא הבינה מדוע מר לחנה, ולמה היא בוכה ורע לה, אינה אוכלת ואינה שותה, לפרי בטן מייחלת ומתפללת, ואת דברי הלעג של צרתה, היא בשקט סובלת. חייה טבולים בבכי מר ובעצב, ומהלשונות הרעות היא עלבונות סופגת, שגורמים לה לאובדן ביטחון באהבת בעלה, שמבחינתו זה לא נורא, שאישתו עקרה... הוא תומך בה ואומר לה דברי אהבה. מבטיח לה שמעשרה בנים היא טובה. והיא יודעת, שלו יש ילדים מהאישה האחרת, והעקרות שלה, היא בגללה, וזה גורם לה להרגיש אומללה, והיא לבכות ולהתפלל לא חדלה, עד שיהיה לה ילד משלה.
בשיעור היא מרגישה, שמי שמנחם את חנה, הוא לא אלקנה, אלא המורה לתנ"ך, שבהבנה שלו את חנה, את לבה קנה. זה הוא שמבאר ואומר את המלים היפות והמתחשבות, וחודר לעומקן ומגלה אהבה והבנה ורוך והתחשבות, מין אהבה, שהיא לא ידעה על קיומה... הוא מצליח להרים אותה גבוה מהמקום שממנו היא באה, ומראה לה אהבה והבנה והקשבה ונתינת כתף לאישה שסובלת מרה, שהוא כל כך מבין אותה, והוא לצִדהּ וזה מדהים אותה. הוא נכנס לה ללב... ועושה את הפחד מהכאב, פחות נורא וצורב...
העקרות היא גזרה קשה, וללא ילדים האישה חשה חלשה, כעוסה, עלובה, כאובה ועצובה, הבריות תוקעות בבטנה מבטים, שחותכים אותה בסכינים, ואת נפשה מעכירים וממררים. אך בספור הזה, חנה העקרה, כמו שרה, רבקה ורחל, היא אהובה ונחשקת, אך האהבה, לבדה, אינה מספקת! אומנם היא לא לבד בעצבונה, בעלה לצדהּ, לא מתעלם ממנה, מלווה אותה ומגלה הבנה, רואה את סבלה ואומר לה מלים מרגיעות ומנחמות: "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים".
אלקנה מעדיף אותה על האישה הוולדנית, פנינה, "כי את חנה אהב". נותן לה מנה אחת אפיים, לפייס אותה ולהרגיע את רוחה הנכאה.
האהבה ודברי הפיוס של הבעל וההתחשבות שלו בה, אולי מקלים על סבלה, אך למרות דברי האהבה והנחמה החמים, היא לא חדלה להתפלל ולבקש מהשם פרי בטן. רק באמצעות ההריון, היא תהפוך לאם, ותיבנה ותשיב לעצמה את בטחונה בנשיותה המעורערת. והשם שסגר את רחמה, נענה לתפילתה, ופותח את רחמה והיא הרה. שמחה וששון, היא זוכה ללדת בן ראשון. היא קוראת לו "שמואל", כי הוא שאול מהשם... שהגשים לה משאלה, והוא שלה רק בהשאלה... ואת נדרה היא חייבת לקיים...
וכשמגיע המועד לקיים את הנדר, ולהיפרד מהבן, היא מבקשת מבעלה, שמזרז אותה, רק עוד קצת, "עד ייגמל הנער"! בעלה הטוב והמתחשב, מבין שקשה לה להיפרד מהבן השאול, שהשיב לה את כבודה האבוד, שנדרה לתת אותו לה' כל ימי חייו. והוא עונה לה, "עשי הטוב בעינייך, שבי עד גומלך אותו". הרגישות וההתחשבות וטוב הלב של הבעל, מגלים כמה אהבה והבנה יש לו כלפי אשתו, שזכתה ללדת בן, וחלומה התגשם. ומרגישה שרמה קרנה והיא שמחה ומודה לשם שהושיע אותה.
היא יושבת בשיעור ונשבת בקסמן של המלים הטובות, שמרעיף בן הזוג על אשתו בטרם הרתה ואחרי שילדה. היא מוקסמת מדמותו של המורה, ששם דגש על הרגש העז, שמובע בפרק, שהוא מהיפים בתנ"ך, והיא חשה, שבאותו מורה יש תכונות אנושיות נעלות, והוא הוא אלקנה, שיודע להתחשב, לנחם, לפייס ולהרגיע... והוא בלבה עמוק נוגע...
היא יושבת פעורת פה, ספק מהספור המופלא, ספק מדברי הפיוס וההתחשבות של המורה, שמזדהה עם כאבה ועצבונה של האישה העקרה, והיא לא מאמינה, שישנם עוד צעירים כאלה, שיודעים לגלות הבנה ורגישות לאישה, שחשה כל כך עלובה ואומללה, וזקוקה לאהבה ולנחמה, שניתנים לה במנות על-ידי בעלה, שנוטעות בה תקווה, שהיא שווה לא פחות מהאישה שכבר ילדה.
בחייה הקצרים, היא ראתה איך בזים לחלשים, ואיך סרה, מדברים על נשים עקרות. והנה האישה העקרה הזו, זוכה לכל כך הרבה אהבה, שאפשר רק לקנא בה!!! הוא גילה לה, שגם ברע, יש טוב, והעקרה יולדת בן, שערגה אליו ללא גבול. גמול על סבל גדול. הבן הופך ללנביא ומנהיג חשוב בישראל, והוא לא עוד ילד נוסף... יש לו ערך מוסף...
ועל כן היא מופתעת מכל הטוב שהמורה הזה מרעיף על האישה העקרה, ששמה הוא כשמה... אומנם היא חרדה שגורלה יהיה כגורלה של חנה, אך היא מאמינה, שכמו חנה, גם היא תיוושע... מקווה שגם בעלה, יגלה סבלנות והבנה, כמו אלקנה לחנה... ובמקום עלבונות, הוא ימטיר עליה מלים מנחמות וחמות, מתחשבות ומרגיעות ומעוררות תקווה, יעודד ויפנק ויאמין שהשם יפקוד אותה, כמו שפקד את שרה, רחל ולאה וחנה, והוא לא ייתן לה להרגיש נחותה או פחותה, ויש לה תקווה ואמונה, שגם אם זה מה שיהיה באמת, ונכונה לה התמודדות עם העקרות, אפשר לקוות, שתפציע הפדות ויהיה לה ילד משלה, שיביא לה את האושר והביטחון שבלבה ישכון.
היא באה מעולם קשה, מעולם שלא ביטאו בו שום רגש יפה, מעולם של מחסור וחורף וגשם וקור, מעולם שיולדים בו הרבה ילדים "בזול", ולא חושבים, איפה אותם משכיבים, ומה נותנים להם לאכול, ואיך קונים להם בגדים ונעליים וספרים וחוגים, ואיך לוקחים אותם לטיולים, ונותנים להם לאכול משהו טעים.
מאותה שעה האהבה לאותו מורה, נצתה בלבה, ולרגע לא כבתה. תכונותיו המתחשבות, הוסיפו לו יופי וחן, שאין כמוהם! היא האמינה, שבתוכו נמצאים הערכים הכי נעלים, שכנערים וכמתבגרים, כולם אליהם כמהים. היא רצתה לדמות לו. רצתה להיות אדם טוב יותר. יש לה הרבה מה לשפר. הוא היה הזרקור, שהראה לה את מקור החסד והאור, ובלבה לעד היא אותו תנצור.
עברו שנים. הנערה בגרה, למדה בערגה. סיימה ללמוד. עשתה בגרות. בלעה בערגה את מה שלמדה ותורתו הייתה לה כמו מים חיים לצמא במדבר. היא חיפשה שמץ מדמותו בכל אדם שהכירה, אך גילתה, שאדם כל כך מושלם, לא קיים...
היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה. התחתנה עם עלם חמד, שהיה טוב אליה, והיו לו תכונות לגמרי אחרות, שהוסיפו לו נוי, והוא תפס מקום בלבה, והם נישאו באהבה.
עוברת שנה והיא לא מתעברת, ולספור המקראי מאז היא מחוברת, ורוצה להאמין שיהיה לה ילד. וכשהיא את הרופא שואלת, מה הסיכויים שיהיה לה ילד? הוא עונה, "לאלוהים פתרונים", ולא נותן לה תשובה, שאת קרנה תרים. ולמרות שהוא פרופסור מומחה, תשובתו אינה מנחמת... בלבה היא שואלת, האם הוא לא שמע את הספור על חנה???
היא אופטימית, לא דואגת, בספור המופלא היא נאחזת, מאמינה, שכמו חנה, גם היא תזכה בילד... כמוה גם היא בלבה מתפללת ומבינה, שיש דברים שהם בידי אלוהים.
לילה לילה היא בכתה והתפללה, שתצליח ולו פעם אחת, להרגיש שהנס בתוכה מתחולל, שתזכה רק להרות, להרגיש עובר ברחמה גדל וצומח עטוף ברחמים, לחוש חיים שמתרחשים בה בפנים. לחוש חבלי לידה, הנקה, כאבים מפרים, העיקר שלא יאמרו עליה שהיא עקרה וריקה, ולא יפחדו ממנה, שתעשה להם "עין רעה"... מוכנה ללדת ילד פגום, ילד חי, יותר טוב מכלום! ואם לא יגיע קץ לסבלה, היא תבחר במותה...
היא הבינה את חנה, שהייתה מוכנה לנדור נדר, שהילד שהשם יעניק לה, יהיה שָאוּל, והיא תחזיר אותו לשֶם, כי די היה לה, שכולם ידעו, שהיה התעברה וילדה, והיא פורייה, והיא מסוגלת להרות שוב, ושיסורו ממנה כל העלבונות.
היא חששה שאם היא לא תצליח ללדת, בעלה עלול אותה לנטוש. ביקשה לברר זאת ושאלה אותו: "האם תעזוב אותי אם לא אצליח להרות"? הוא ענה לה, שהוא מאמין, שהיא תצליח ללדת... אך היא התעקשה, "אבל, אם לא"? הוא ענה: "את תלדי את ילדי"!!! זו הייתה עבורה מעין נבואה, או הבטחה, שהוא אתה. אך מה יהיה ומתי, איש לא ידע...
בעלה אופטימי. משתף פעולה. יחד הם עוברים טיפולים, שנמשכים שנים. הוא אהב והעריך והעריץ אותה, ומעולם לא הטיל בה אשמה! למרות זאת, כמו חנה, היא חשה, שהיא לא שווה, והיא לא כמו כל אישה, והייתה מאוד עצובה ופגיעה, לפחות יש לה את "אלקנה" שלה.
היא שומרת את עקרותה בסוד, לא משתפת לא אם ולא חמות. היא עוברת עקיצות עלבונות, והשפלות, קצה בחייה מכל השאלות, שמדכאים את רוחה והיא שמה את יהבה על הרופא המהולל, ומתפללת לברכה, וממתינה לאנחת רווחה. וכמו חנה, גם היא מאמינה, שהשם חייב להתערב. ואם הוא מעניש אותה על איזה חטא, או עלווה, שעשתה, היא מבקשת ממנו שיחון אותה, כי את עונשה היא כבר רִצְתָה.
אנשים הצביעו לעברה, וקראו לה, עקרה! ותקעו חצים בלבה. היא התרחקה מהמשפחה, מהקרובים ומהחברים, כדי שיניחו לה לנפשה. היא הייתה לבדה עם בעלה, שרק הוא ידע את סודה. לאיש לא גילתה, שהיא בטיפול, ולסבלה לא היה גבול.
את השיעור הראשון בתיכון, של המורה לתנ"ך, היא לרגע לא תשכח, הוא בחייה נוכח, כאילו הוא שח לה את כל אותן מלים חמות ומרגיעות, כמו אלקנה בשיעור. מאז היותה נערה, היא חזתה, שזה מה שיעלה בגורלה. והיא הייתה מוכנה לכל מה שלה קרה. ככול שכוס הדמעות עמדה להתמלא ולגלוש, היא הרגישה שהחמלה והחנינה תגיע ותפתיע, ואור חדש בחייה יפציע... היא התנחמה בספוריהן של נשים עקרות, שזכו ללדת אחרי שנים רבות, וזו הייתה עבורה האות להמשיך ולקוות. היא האמינה, שיש תקווה, שהיא כמו אותה חנה, תקבל מנה אחת אפיים, על כל הסבל שהיא עברה ולא ירחק היום שהיא תגלה שהיא הרה.
אחרי פסק זמן מהלימודים באוניברסיטה, היא שבה ללמוד, כדי להעביר את הזמן ולהתרחק מכל הנשמות הרעות, ובמקביל המשיכה בטיפול. כעבור חודשיים, בסביבה רגועה ונוחה שבעתיים, שבהם היא פרחה, כי הייתה במקום המתאים, אחרי שני טיפולים הורמונליים, השם פותח את רחמה, הזרע נובט, היא הרה! זה קרה! לא ייאמן, נולד לה בן! ומיד לאחר מכן, עוד בן, ואחר כך גם בת, שלושה ילדים יפים נפלאים ומיוחדים. היא הופכת לאישה שלמה. היא אמא, הוא אבא, הם משפחה. אפשר להרים את הראש ולשכוח מהשנים הרעות והמיוסרות, שהייתה בהם הרבה תקווה וצפיה והרבה פחד, חשש, כאב ובדידות. והיא ובעלה יחד, נהנים מכל הנחת.
היחס הנפלא של המורה שלה לאישה השבירה, שמכונה עקרה, שמרגישה פגומה ועצובה ומר לה, ועוצמת האהבה שבה היא זוכה מבעלה ברגעיה הקשים, ביטאה עבורה את אישיותו של אותו מורה מדהים, שהופך לאות ומופת עבורה, ונוגע עמוק בנשמתה בזכות שעור תנ"ך.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
