כמה דילמות מוסריות-בריאותיות, בנושא קורונה <br>

האם אפשר לחייב מורים להתחסן?

600 מורים מרחבי הארץ שכרו עורך דין, ופנו בתלונה לממשלה בטענה כי מנהלי בתי ספר מפעילים עליהם לחץ בלתי סביר כדי לאלץ אותם להתחסן. המתלוננים מציינים כי אותם מנהלי בתי ספר אומנם לא רומזים על נקיטת צעדים ממשיים כגון פיטורים, אבל לטענת אותם מורים, הפניות הדחופות של המנהלים מרמזות על כך.

המורים אינם היחידים. זוהי דוגמה לשאלה עקרונית, מוסרית ובריאותית, שתעלה מן הסתם בחודשים הקרובים: האם יש אפשרות למעסיקים, או לכל גורם אחר, להתנות תעסוקה או כניסה למי שאינו מתחסן או לא לאפשר לו להכנס בכלל. השאלה רלוונטית במיוחד לעובדים שבאים במגע עם אנשים אחרים, כגון מורים, וכאן יכולה לעמוד למבחן שאלת המעסיק או הגורם המתנה, שזכותו לא להכניס אנשים למקומות שהוא אחראי להם, שיש סכנה שידביקו אחרים.

אלו השוללים חקיקה או עיגון בתקנות או תנאים, סבורים כי יש לפעול במישור של שכנוע והסברה, לפיה מי שלא מתחסן, לא מקבל החלטה רק על בריאותו אלא גם לוקח אחריות על בריאותם של אחרים. במקומות עבודה, אם אותו עובד בא במגע עם עובדים רבים אחרים, יכול המעסיק לבודד אותו או לבקש שיישאר בבית.

מה קורה במבני משרדים גדולים, מגדלי רבי קומות, שכבר כיום יש בקרת כניסה על-ידי מדי חום למיניהם? באותם משרדים יש גם בקרה פיסית, שמאפשרת מעבר למשרדים רק לאחר הזדהות ואישור. יכול אותו מנהל בניין לקבוע שהוא לא מכניס לתחומו אנשים שאינם מחוסנים, אלא אם כן הציגו תוצאות בדיקה של קורונה סמוך למועד ההגעה. ויש כמובן עוד הרבה שאלות אתיות, שנצטרך להתמודד איתן. התשובה לכך אינה חד-משמעית, כי בסופו של דבר מדובר בהחלטה אישית של כל אחד. כאשר יופעל מודל הדרכון הירוק נידרש לשאלות אלו, ולראות כיצד זה יתבצע.

לחיות לצד הקורונה, המחיר הקשה

היציאה מהסגר השלישי, נעשית באווירה לא שמחה בכלל, עם תחושת חמיצות. מספר החולים לא ירד, מספר הנפטרים חצה את רף ה-5,000. הדיון למה זה קרה, רלוונטי, אבל לא יסייע למציאת פתרון. השאלה היא מה הלאה. ברור שסגרים אינם משיגים את המטרה, אבל מצד שני כאשר מגיעים למספר חולים מסוים, משתמשים בכלי זה, שהוא לא יותר מאשר, כמו פטיש חמישה קילו שעוצר משהו לזמן מה.

אז מה הפתרון? פרופסור רן בליצר, מנהל מערך החדשנות בשירותי בריאות כללית וראש הצוות שמיעץ למשרד הבריאות, רמז בראיון לכאן 11, על אפשרות לחשיבה אחרת, שכמובן דורשת החלטה עקרונית וערכית. בליצר, אמר, שיתכן שמקבלי ההחלטות יצטרכו להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד: אין לנו פתרון ממשי להמשך התפרצות המגיפה בגלל מגוון סיבות, מוטציות חדשות, עייפות הציבור והנזק הכלכלי הכבד. לפיכך אנו עוברים למדיניות שבה פותחים את כל המשק, וחיים לצד הקורונה.

המשמעות של חיים לצד הקורונה היא דרמתית: זה אומר לספוג את כמות החולים הגדלה, ואולי חלילה גידול במספר הנפטרים, מתוך שאיפה ובקשה מכל הציבור להמשיך לשמור ולהיזהר. בראיון אמר בליצר כי ברור שפתיחת המשק תביא לעלייה בתחלואה וכנראה יהיו עוד סגרים, אבל לטווח ארוך, הממשלה תצטרך לעשות את החשיבה.

יש כאן כמובן דילמה מאוד קשה. 5,000 נפטרים, שכל אחד מהם זה עולם ומלואו, זה דבר נוראי. כל נפטר הוא טרגדיה. אנחנו מדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. מי שיהיה לו האומץ לקבל את ההחלטה יצטרך גם להעריך האם החברה הישראלית יכולה לעמוד במציאות כזו, של מספר נפטרים גדול.

מספר הנפטרים לא גדל דרמתית ב-2020

בסוגריים, יש לומר שאם מסתכלים על סטטיסטיקה יבשה, שהיא דבר נורא לגבי בני אדם, אז סקר אחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחודש יולי, הראה בוודאות שמספר הנפטרים ב-2020 עד ליולי לא היה גדול יותר ממספר הנפטרים באותה תקופה ב-2019 טרום הקורונה.

איך שלא יהיה זה דבר קשה, כואב, אבל היה רצוי, שהנהגה אחראית, יחד עם אנשי מקצוע, תבדוק סוג של אפשרות כזו. הסיבה העיקרית היא שזו כנראה תהיה המציאות בכל מקרה, כי החברה הישראלית, והכלכלה הגיעו לקצה גבול היכולת לספוג עצירת פעילות. אל מול נפגעי המחלה, שהיא קשה, אכזרית ובלתי צפויה, יש מאות אלפים שנפגעו מהסגרים ומהשבתת מגזרים שלמים, שעוד מעט ימלאו 200 יום להיותם מובטלים, חלת ועוד.

מפיצי הפייק ניוז ברשתות

מפיצי הפייק ניוז ברשתות שקוראים לא להתחסן ממשיכים להפיץ שקרים במדיות חברתיות, ולהמציא סיפורים על נזקים שלא קיימים כתוצאה מהחיסונים. זו כבר אינה שאלה מוסרית ולא אתית. זו שאלה של משילות. מארגני קבוצות כאלו צריכים לעמוד לדין. זה לא חופש ביטוי, זו לקיחת אחריות לשחק בחיי אדם. יש הבדל בין החלטה אישית שלך לא להתחסן, שהיא בעייתית ברמת הערבות ההדדית, לבין ניהול קמפיינים שקריים שממליצים לא להתחסן בליווי מידע לא נכון ולא מוסמך.

יש הרבה מאוד אנשים שאינם יודעים לסנן מידע שהם קוראים ברשת והם מייחסים לזה אמינות מסוכנת. הדרך להתמודד עם זה היא משפטית מצד אחד, אבל גם מצד שני, על-ידי הצפת מידע אמין ממקורות מוסמכים, כדי לאזן את התמונה. משרד הבריאות מבצע פפעולות בתחום אבל עדיין לא מספיק. ופה צריך לקרוא לכל אחד שיכול לתרום להתגייס למאמץ, בדיוק כמו שיש אלפי קבוצות מתנדבים שנלחמים באנטישמיות ברשת.

בעיניים של פרמדיק אחד

מוסף הארץ מפרסם תיד מצמרר של איילת שני, שמראיינת את הפרמדיק אהרון אדלר. הוא פרסם השבוע פוסט בעקבות מה ששודר השבוע בחדשות, על כך שחולים ממתינים שעות באמבלונסים, כי אין מקום בבית החולים, ועל משמרת אחת שבה נפטרו אצלו שלושה אנשים.

בהמשך לסעיף 3 הייתי שולח את מחברי הפוסטים הקוראים לא להתחסן לסיור באחד מבתי החולים, ומשאיר אותם שם 24 שעות. מעניין מה הם היו כותבים אחרי זה. לא מדובר פה על נסיון לייצר היסטריה, ובמידה מסוימת חבל שההיסטריה אינה אמיתית. אנחנו חיים בשני יקומים. היקום של החיים לצד הסגר שהוא קשה, מעצבן ותוצאה של ניהול לא נכון, לצד היקום של בתי החולים, שהם תוצאה של הניהול הכושל.

אבל את המראות שרואה הפרמדיק והם מנת חלקם של 5,000 משפחות בישראל אי-אפשר למחוק. זה צריך להיות חלק מהבניית התודעה הלאומית, אם וכאשר נאלץ לאמץ את מה שפרופסור בליצר הציע, לחיות לצד הקורונה ולבכות על המתים.