יחסי ישראל ארה"ב היו מושתתים תמיד על תמיכה עקרונית בי-פרטיזנית של שתי המפלגות הגדולות. תמיכה זו נצבעה בגוונים שונים של עוצמה בהשפעת יחסו של הנשיא וצוותו ויחסו של הקונגרס, שחיפש בישראל גם בת-ברית אידאולוגית, שהזכירה לרבים את רוחה של ארה"ב הצעירה במאה הראשונה לעצמאותה. המבנה הפוליטי של שתי המדינות שונה, מערכת הממשל שונה ומסורת ההתנהלות הפוליטית הישראלית שואבת השראה מהדגם האנגלי ומדמוקרטיות פרלמנטריות, יותר מאשר מחוקת ארה"ב. עם זאת, הכרעת בן-גוריון בשנת 1949, על אוריינטציה בינלאומית אמריקנית (מערבית, דמוקרטית) בעיצומו של המאבק הבינגושי של המלחמה הקרה, קבעה את הטון לשנים רבות אחר-כך, ועודנה שלטת במצב. הכרעה זו באה חרף העובדה שברה"מ הייתה המדינה הראשונה שעזרה לישראל באספקת נשק במלחמתה נגד הערבים מיד אחרי הכרזת העצמאות.
חילופי הממשל בארה"ב קולעים את ישראל למציאות לא פשוטה, בעיקר בגלל קרבתה היחסית לארה"ב ואופי המאבק הפנימי המחריף בשתיהן. המאבק הפנימי בארה"ב נובע מהפערים הגוברים בין השקפת העולם השמרנית-דמוקרטית-ליברלית-לאומית שאותה מייצגת המפלגה הרפובליקנית, לבין הגישה הפוסט-מודרנית-גלובליסטית-אוניברסלית, שאותה מובילה המפלגה הדמוקרטית. בישראל מתחולל מאבק דומה, עם הפרש מופע מסוים, בין "הימין" "לשמאל". את מוקד הימין מייצג הליכוד ואת השמאל יצגה בעבר מפלגת העבודה. עד מהפך 1977, עמדה מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית בראש המדינה, התוותה את מדיניות הפנים והחוץ שלה וככזו גם מצאה שפה משותפת הדוקה עם המפלגה הדמוקרטית. העובדה שפערי העמדות בין הדמוקרטים לרפובליקנים לא היו חריפים ולא התנהל ביניהן מאבק על "כל הקופה", הקלה על שני הצדדים להיות קרובים ללא צורך לוותר על השונויות בהבדלי ההשקפות. ארה"ב הסתפקה בכך שישראל היא מדינה דמוקרטית והמפלגה המנהיגה בה גם היא דמוקרטית, וישראל ראתה בארה"ב את האחות הגדולה שניתן להידבר עימה בערוצים רבים ושונים, כשלהבדלים האידאולוגיים אין משמעות של חילוקי-דעות מהותיים.
מהפך 1977 בא בעקבות תוצאות מלחמת יום הכיפורים אולם ביטא את אובדן האמון של ציבור רחב בישראל "בעליונותה" של מפלגת העבודה כמגינה הביטחונית והחברתית הגדולה של המדינה. קדם לכך כרסום מוקדם יותר ביסודות החברתיים כלכליים, כאשר הציבור מאס במשטר הכלכלי-חברתי הבולשביקי, שעיקרו היה שלטון ההסתדרות בכלכלה ובתעסוקה, רמת חיים ירודה ופערים כלכליים גדלים בין שכבות אוכלוסייה והתייצבות המציאות של "שתי-ישראל" - הראשונה והשנייה כמציאות סטאטית. חילופי הדורות בממשל הסוציאל-דמוקרטי, הביאו לכך שהתובנה של צורך דחוף במיזוג גלויות אמיתי, במדינה שמרבית תושביה היו עולים או בני-עולים, שהייתה חלק ממורשת בן-גוריון, הפכה למטרד לא נעים "שניתן לחיות עימו". חזרת הימין לעמדת שליטה מרכזית במדינה, חידדה גם את שאלת מהות הציונות והזיקה לארץ ישראל כחלק ממנה, ומכאן את המחלוקת בשאלת הפתרון המדיני 'הנכון' לסכסוך הישראלי ערבי.
אירועים נוספים כמלחמות לבנון, האינתיפאדות, (במיוחד השנייה) והעיקשות הפלשתינית, האיצו את התזוזה לימין והאצה זו התבססה פוליטית בימי קלינטון (הדמוקרט), אחרי כישלונות התיווך שלו, שרון והרפתקת עזה בימי בוש (הרפובליקני) ועוד יותר בימי נתניהו כראש ממשלה ואובמה (הפוסט-דמוקרט) כנשיא ארה"ב. השילוב בין נתניהו לטראמפ, הוליד את ההוכחה הניצחת שניתן לפרוץ את ההסגר הערבי נגד ישראל מבלי ללכת לקנוסה או לוותר על מהות הזהות הלאומית במולדת ההיסטורית של העם היהודי.
במקביל לאירועים אלה, במיוחד בימי אובמה הפוסט-דמוקרט, שלצד היותו נשיא שחור ראשון בארה"ב גם ניהל מערכה שביסודה פועלת להפיכת ארה"ב למדינה חסרת זהות לאומית ברורה, גבר הקיטוב הפנימי בתוך ארה"ב מסיבות כלכליות ואידאולוגיות ובשל האצה בשינוי התמהיל הדמוגרפי הפנימי בארה"ב.
1 בימיו ניהלה ארה"ב מדיניות מופקרת בנושא ההגירה ומיליונים רבים נכנסו אליה באופן בלתי-חוקי וקיבלו מקלט עירוני, מדינתי או גזעי, בטיעונים הזויים למדי. שינוי זה הוביל לשינוי במאזן הכוחות הפוליטי הפנימי בהתאם לפיזור הגאוגרפי של המהגרים. בעוד שבעבר היה הבסיס התרבותי לאומי האמריקני אירופי משותף לרוב האוכלוסייה ויסודות המחלוקת היו בעיקרם כלכליים, הפך אובמה את הקרע גם לתרבותי, אמוני וגזעי. התוצאה הברורה היא שרוב מכריע של מהגרים משני הדורות האחרונים שנכנסו למדינה והשחורים הילידים מצביע לדמוקרטים, ורק מיעוט מהם מצביע לרפובליקנים. המיעוטים הגדולים - היספנים, שחורים, ואסיאניים - מהווים כיום יחד כ-35% מאזרחי ארה"ב ובעלי זכות הבחירה בה. את ניצחון ביידן יש לייחס בראש וראשונה לעובדה זו, בעיקר בשל "פרפראות התחכום" של שיטת הבחירות האמריקנית. באופן היסטורי מצביעים רוב היהודים (רובם מהגרים של הדורות האחרונים) למפלגה הדמוקרטית ובמציאות הנוכחית זו איננה בשורה טובה לישראל
2 וגם לא להם.
התאור הנ"ל מבהיר בקצרה את המבנה הפוליטי הפנימי וחלוקת מאזני הכוח העיקריים בשתי המדינות, ואת התזוזות הטקטוניות המתרחשות בהן במגמות הפוכות - ישראל נעה "ימינה" וארה"ב של ביידן נעה שמאלה". ככל שתקצין התנועה, יגדלו הסיכויים למחלוקות או לאי-הבנות בסיסיות בין הצדדים. בכל מקרה, הצטמצם בסיס הזהויות ופרוש הדבר קירבה פחות אינטימית.
גישת המפלגה הדמוקרטית, קרובה יותר במובנים רבים לסוציאל-דמוקרטיה האירופית, עובדה שהייתה בין הגורמים שפערו פערים רחבים בתאום הבינלאומי ובשיתופי הפעולה המסורתיים בין אירופה לארה"ב בימי טראמפ. גם באירופה צפויים שינויים משמעותיים. החשוב ביותר הוא פרישתה של אנג'לה מרקל בגרמניה. בריטניה מימשה את הברקזיט ועומדת עתה בפני נטיות פרישה של אירלנד וסקוטלנד מהממלכה המאוחדת. מזרח אירופה כבר עתה מהווה חלק אינטגרלי על-תנאי בקהילה ואיטליה וספרד עומדות בפני דרישות של מיעוטים לקבל עצמאות מדינית. לפי שעה נרגעה המתיחות בין רוסיה למערב, למעט מוקדים אחדים בקווקז, בבלרוס ובאזור הים הכספי, בהם מנסה רוסיה לשפר עמדות. נאט"ו היא צל של עצמה ויכולותיה הצבאיות מול רוסיה ללא גיבוי אמריקני מסיבי, אינן מרשימות. בגלל הקירבה האידאולוגית בין הדמוקרטים בארה"ב לאירופה (המערבית, בעיקר) צפוי שיפור יחסים ביניהן, ועל ישראל לשמור שההשפעה האירופית על ארה"ב לא תחזק את המגמות האובמאיות, של הממשל החדש ביחס לאזורנו. העברת האחריות לתאום הפעולות הצבאיות בין ישראל לארה"ב מ"פיקוד אירופה" האמריקני ל"פיקוד המרכז" שלהם, מהווה סימן חיובי וחשוב להמשך קיום מתווה טראמפ באזור. סימן חיובי נוסף היוותה תשובת ביידן שקבע לאחרונה בפומבי שארה"ב לא תסיר את הסנקציות על אירן כמחווה מוקדמת לחידוש מו"מ הגרעין בין המדינות, ושעל אירן להוכיח רצון טוב בחזרתה לרמת ההעשרה שהייתה חלק מההסכם המקורי; אולם זו סנונית שאינה מבשרת עדיין את האביב.
מרכז וימין המפלגה הדמוקרטית עדיין קרובים למדי לישראל, עובדה שמעניקה פיצוי מסוים לכך שהשמאל האמריקני ברובו כבר איננו אוהד אותה כבעבר, בלשון המעטה.
3 הבעיה העיקרית של ישראל מול ארה"ב של ביידן, היא המגמה האובססיבית של הדמוקרטים לחזור "לדרך אובמה", אעל-פי שימים אלה רוויים שגיאות וכשלים. לעיתים נדמה שכל פקיד בכיר בממשל החדש, מחפש כיום את הדרך לעלות מחדש על מסלולי הכשל של אובמה במקום לבחון את השינויים שהתרחשו בימי טראמפ בזירה הפנימית והחיצונית ואז להמשיך מה שצלח ולשנות מה שכשל. המגמה מזכירה "פולחן אישיות" או ניסיון להפוך ל"שכפול גנטי" של כשלון ידוע מראש. השאלה המרכזית, אם כן, היא עד כמה ידבקו ביידן וממשלו במדיניות הפנים והחוץ של אובמה, ועד כמה יהיה הנשיא הקודם דמות מפתח בהוצאתה לפועל באופן שוטף של המדיניות הדמוקרטית. המינויים של בעלי תפקידים מרכזיים, עד כה, מעוררים דאגה. יותר מדי פנים "לא ידידותיות" מתקופת אובמה, השתלבו כבר בראשית הדרך בממשל ביידן, כשדעותיהם ועמדותיהם מחזירות אותנו לימים ההם.
צריך לזכור שמדיניות אובמה הושתתה על "אינטרנציוליזם גלובלי", על שת"פ אינטימי עם "האינטרנציונליזם האירופי" ועל שינויים בדגשים הגלובליים של מדיניות ארה"ב - התמקדות במגמות ההגמוניה של סין. אחת המטרות שקידם אובמה באוטיזם "מופלא" הייתה השלטת הדמוקרטיה בעולם המתפתח. מהלכיו בתחום זה במזרח התיכון, היו כשלון אחד גדול שהוביל את האזור לכאוס, ואת ארה"ב למלחמה ארוכה וממושכת בטרור איסלאמי פונדמנטליסטי, שעלתה לארה"ב באלפי
4 הרוגים וטריליוני דולרים. צוק העיתים הוביל אותו לקראת סוף הקדנציה השנייה למדיניות הרפתקנית שפגעה בכל ידידותיה של ארה"ב באזור. עיקרה של מדיניות זו הוא: ביסוס הסדר האזורי על הכוחות העיקריים, שלמרבה הפלא הם מדינות לאום ותיקות: אירן וטורקיה - שתי מדינות רחוקות שנות אור (במיוחד אירן) מדמוקרטיה וממשל ליברלי. שתי מדינות אלה אמורות לעצב תחומי השפעה ולייצבן בחסותן, בהשפעת-על אמריקנית. הגוש הנוסף שהוא ישראל ומדינות הליגה הערבית, שבחלקן הן גם מדינות עימות עימה לשעבר, אמור להתייצב בחסות הסדר מדיני, שיישב את הבעיה הפלשתינית. כך העלה אובמה בעבר את נושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני על שולחן הדיונים והציבו כתנאי לארכיטקטורה כולה, ומכאן כגישה שישראל אמורה להשתלב בה, כי זה "יפה פוליטית". אלא, שהעולם האמיתי אינו פועל כך.
נתניהו במהלכיו במפרץ הפרסי ובמדינות גדולות נוספות כסודן ומרוקו, הוכיח שטיעון זה הזוי וכי בעיית היסוד, שהיא אירן ותוכניתה הגרעינית, אינה יכולה להיות גורם מייצב. מהלכי נתניהו נעשו בשיתוף ובעזרה רבה מצד הנשיא טראמפ, ולכן כישלונו בבחירות האחרונות הוא מכה לישראל, אבל לא פחות מכך מכה לארה"ב. חזרה למסלול אובמה היא נסיגה הן עבורנו והן עבור ארה"ב. מדיניות בינלאומית איננה "אוהבת" ואקום ואינה מגיבה היטב לזיג-זגים המייצגים דיכוטומיות. מורכבות התהליכים הפוליטיים, מדיניים וכלכליים, דורשים יציבות ורציפות. כשלון טראמפ בבחירות חיבל בהצטרפות סעודיה למדינות השותפות לישראל במאבק על ייצוב אסטרטגי של האזור, וכנראה גם מדינות נוספות, בראש וראשונה ירדן. הכיוון בו הולך ממשל ביידן הצהרתית, הוא כיוון שיקשה, יעכב ואפילו יחבל במהלכים הישראלים אמריקניים של ימי טראמפ. חבלה כזו עלולה להוביל להתנגשות צבאית עם אירן ויש לכך לא מעט סימנים. אפשר שמדיניות החוץ האמריקנית, המבוקרת ע"י הקונגרס, תישאר צמודה יותר למהלכים שניתב טראמפ בגלל הצלחתם היתרה, דבר שימזער את הנזק.
לישראל ממתין מאבק מול טורקיה בצפון הים התיכון, מול מרבצי הגז והנפט שבים התיכון, ובניתוב מהלכי הייצוא שלהם לאירופה, בשיתוף עם יוון, קפריסין, מצרים ואיטליה. ללא תמיכה אמריקנית, הזרעים הרעילים של אובמה עלולים להוות בעיה קשה ולייצר משבר אזורי מורכב. דומני, שתפקידו הקריטי של ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה לתפור מחדש את הקשרים עם ממשל ביידן, כך שהתהליכים שהתפתחו בעידן טראמפ בחסות ובתמיכת ארה"ב, ימשכו בכיוון המקורי שהותווה להם. סטיה ממנו תחולל כאן לא רק רעידת אדמה צבאית, אלא גם מרוץ חימוש גרעיני שיהיה רע לא רק לאזור, אלא לעולם כולו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
