מתנת יום ההולדת של אוּדי

א

דפנה התקרבה אליו, הניחה בעדינות יד על מותנו ופערה את עיניה הגדולות והמקושתות בחיוך מתגרה, סקסי משהו.

"נו, אז מה תרצה ליום ההולדת שלך?

"אה"? פתח אודי את פיו בהפתעה.

"זה ממש עוד מעט", המשיכה בביטחון השקט שלה, כאילו היה זה המשך לשיחה שכבר התחילו לא מזמן.

מוזר, באמת מוזר. הוא הביט בה נבוך. בכל עשרים ואחת שנות נישואיהם, מעולם לא שאלה אותו שאלה כזו, או דומה לה. תמיד קנתה לו מתנה בהפתעה... וכמעט תמיד כיוונה לרצונו במדויק, כמעט תמיד.

אז מדוע דווקא עכשיו?

היא קרבה אליו והסיטה את ראשה במבט שואל, מצפָּה לתשובה.

"אין לי מושג", הניף את ידיו לצדדים, ושלח לעברה את חיוכו הביישן משהו, ביישן, למרות שנות הנישואים הרבות והמוצלחות, הבאמת מוצלחות.

"אה... מה שאת רוצה". את הרי תמיד קולעת בול... כמעט. "ו... למה את שואלת בעצם? זה חדש".

היא קרבה את פניה אל פניו, כמעט נוגעת בהן. "כי הפעם לא בא לי לפספס".

כמו בפעמיים האלה שלא כל כך הצלחת?

"כמו בפעמיים האלה שלא כל כך הצלחתי", הנהנה בחיוך.

משהו בהתנהגותה נראה לו קצת מזויף, לא אמיתי, משתדל מדי. הוא לא ידע להגדיר מהו.

ואולי זה רק פרי דמיונו, כמו שהיא תמיד אומרת ובצדק בדרך כלל - "אתה רואה צל הרים כהרים".

"שיהיה". אמר לעצמו.

"וחוץ מזה, אודי, לא בכל שנה חוגגים ארבעים ושבע."היא קרבה אליו באיטיות והצמידה את שפתיה אל שפתיו.

"מה מיוחד בגיל ארבעים ושבע, דפנה"?

"סתם. מיוחד.", אמרה בלי לפרש.

היא קרבה אליו וליטפה את פניו באיטיות, ברכּוּת. הוא חש גירוי קל ובדמיונו כבר ראה את תענוגות הלילה שוודאי יגיעו היום...או מחר, או מחרתיים... או מתי שהוא בקרוב.

"תחשוב על זה", ניתקה ממנו לפתע.

"ותחליט מהר". הוסיפה, כשהיא ממשיכה להתרחק ממנו.

אבל גם לאחר ארבעה ימים, כשפנתה אליו שוב, לא קיבלה תשובה.

"טוב", אמרה באכזבה מסוימת. "אחשוב על משהו".

והלכה, מהורהרת.

"ובעצם כבר יש לי רעיון", עצרה לפתע ופנתה אליו.

"איזה רעיון"?

"עוד מעט תגלה".

ב

"רחפן", אודי צהל כמו ילד. "וואו, איך ידעת?"

"היה מספיק לראות איך אתה מביט על רחפנים בחלונות ראווה של חנויות חשמל או לראות אותך בוהה בטלוויזיה בכל פעם שמדברים עליהם". השיבה דפנה. חיוך ענק נמרח על פניה.

"כמו תמיד" אמר, וחייך אליה.

"כמו כמעט תמיד", תיקנה אותו, אבל אודי כבר היה מרוכז ברחפן המרהיב והמשוכלל וליטף את אביזריו. הוא העביר את אצבעותיו על להבי המדחפים שלו, על גופו האלגנטי והמעוצב לתפארת, על קימוריו, שיפועיו, על הפיתולים המקסימים שלו, על הגחון הפונקציונלי והיפה כאחד.

הוא ניתק את עצמו בקושי מן הרחפן והתקרב אליה.

"הוא הביט בפניה היפות והמחוטבות, פני אלה יווניה שאינה יודעת שהיא כזאת, בשיער הברונזה הקצרצר. הוא ניגש אליה לנשיקה אך היא הקדימה אותו.

"תודה" אמר לה בשקט ופנה בחזרה אל הרחפן.

ג

אודי יצא ממעלית הבניין אל קומת הלובי בדרכו אל הפארק כדי לנסות בפעם הראשונה את הרחפן. ואז פגש אותם - את דפנה ואת יואב השכן, גבר בערך בן גילו.

"איזה תזמון." אמרה דפנה. "בדיוק אני מביאה לך תגבורת".

"תגבורת"? תמה.

"תכיר, זה יואב, המומחה שלנו לענייני רחפנים." אמרה בתיאטרליות וחיוך רחב על שפתיה. "והיתרון הוא שהוא גר כאן, ממש כאן, בקומה השנייה."

"מעניין שאף פעם לא ראיתי אותך", אמר אודי.

"טוב", אמר יואב, "יש בבניין הזה שש עשרה קומות וארבע דירות בכל קומה. אתה לא חייב..."

"רגע, זה אתה מהתוכנית הזאת באינטרנט וגם ב...

"טלוויזיה" השלים יואב.

"נכון".

"אז באמת תוכל לעזור לי עם ה..."? הוא הושיט לעברו את הרחפן.

"בשמחה, בשביל זה אני כאן." הוא הביט ברחפן בעין מקצועית והניח יד על שכמו של אודי. פניה של דפנה זהרו.

"מה זה, מתנה כפולה"? אמר אודי ברוח טובה. "לא רק רחפן אלא גם מומחה לרחפנים". הוא חייך אל שניהם.

הם ציחקקו.

לרגע הסיט את מבטו מן הרחפן והביט על הבוהק של קימורי גופה החשופים ועל צווארה שהחזיר ברוך את תאורת הלובי...

תחושה קרירה וחמצמצה עברה בו לפתע.

"קנאה"? עברה בו מחשבה.

הוא ניסה להתעשת.

רגע ארוך הביט בהם בשקט.

דפנה החזירה אליו מבט תוהה ושואל.

"מה, אודי"? שאלה."יש בעיה"? שאלה ופניה קדרו מעט. לרגע הסיטה את מבטה אל יואב.

"שום דבר", משך בכתפיו.

השניים נפרדו מדפנה בדרכם החוצה. יואב אחז בידו את הרחפן וכבר התחיל להדריך את תלמידו החדש עוד לפני שיצאו את הבניין אל עבר הפארק.

ד

הוא ירד לבדו לפארק באחת משעות אחר-הצהריים המאוחרות כדי להשתעשע שוב עם הרחפן שלו בפעם המי יודע כמה. מחשבותיו היו נתונות לרחפן אבל גם לחוויות האהבה של הלילה האחרון. "מסתבר שגם מחוויות טובות קשה להשתחרר". חשב לעצמו וחיוך מרוצה הסתמן על פניו. למרות שחלפו כבר שעות רבות מאז, זכרון מגע ידה על גופו היה מוחש כאילו התרחש רק לפני דקות ספורות. היה לה מנהג מוזר, לטופף מעט על גופו לפני שהניחה את ידה במלואה על חלקת גופו. אז, הייתה מעבירה אותה בעדינות שאין כמותה על גופו הכּמֵהַ, כאילו לא הייתה זו יד מוצקה אלא יד עשויה מאוויר.

הוא נזכר במגע ידו על שדיה הרכים, הבהירים, במגע ידו על צווארה הארוך והחלק, המכוּפָף מעט, מכופף בחן, כצווארו של ברבור בשייטו על פני המים. מעניין שהיא אהבה לעשות זאת באור מלא. אפילו לא לאור מנורת לילה. כן, באור מלא. זה ממש לא הפריע לו. אולי להפך, כך יכול היה לצפות בגופה העירום במלוא תפארתו.

גירוי עז חלף בגופו.

הוא הקיץ מההזיה.

"דפנה", חשב לעצמו ועונג עבר בו. "דפנה".

"מיוחדת במינה", חלפה מחשבה במוחו. "כן, גם בזה".

שמי הקיץ החמימים והבהירים של אחר-הצהריים הישראלי השיבו לו בהסכמה.

הוא עצר לרגע והביט בהם. חיוך דק הסתמן על פניו.

כשהגיע למדשאה רחבת הידיים של הפארק, נשם לרווחה, שואף אל קרבו את ניחוח הדשא הטרי, שהתחיל עתה לספוג אל תוכו את לחות בין הערביים.

"הפעם אנסה משהו שונה", חשב.

הוא הביט הרחק וראה את המלון החדש שנבנה לא מזמן.

"קילומטר? קילומטר וחצי"? ניסה לאמוד את המרחק.

"הוא הביט בסוללת הרחפן". היא הייתה טעונה במלואה, דבר שבדק עוד לפני צאתו מן הבית.

"לפחות ארבעים דקות טיסה", חשב לעצמו.

"כן, לפחות".

"זה יספיק".

הוא בדק את השלט הרחוק. גם הוא היה טעון במלואו.

ה

הרחפן התרומם בקלילות מעל המדשאה הגדולה ועשה את דרכו לעבר המלון המרוחק. כשהגיע אליו, כבר החל הבניין הגבוה לטבול באפלת הערב. באמצעות השלט כיוון אודי את הרחפן אל מרום הבניין. באמצעות המסך ראה את מה שראתה מצלמת הרחפן - גג הבניין המכוסה בדודי שמש רבים. מעבר לגג נשקף האופק. השמש כבר שקעה מזה זמן, מותירה את הסביבה ואת הבניין עצמו באפלה הולכת ומתגברת.

הוא הטיס את הרחפן אל קצה הגג והחל להנמיכו מטה מטה במתינות במורד הקומות הרבות, ממש כפי שלמד מיואב. בין הרחפן והבניין הפרידו מטרים בודדים. כמעט כל חדרי הבניין היו עדיין אפלים, בין משום שיושביהם לא שהו בהם ובין משום שהיה זה בניין חדש ולכן עדיין מאוכלס בדלילות.

אבל שישה חדרים כבר היו מוארים.

באחד מהם ראה זוג יושב על המיטה וצופה בטלוויזיה, שעון על כריות ענק.

מבעד לחלון של חדר אחר ראה חבורה קטנה של שישה או שבעה גברים ונשים לבושים בחגיגיות. בלונים צבעוניים רבים היו בחדר, משקאות ומעט כיבוד. כנראה חגגו משהו.

בחורה בודדה נשקפה מבעד לחלונו של חדר אחר, בוהה בקיר או במשהו התלוי עליו, אולי תמונה.

"איזו זכות יש לי להציץ בחייהם של אחרים"? חשב באי נוחות.

והרחיק את הרחפן מן הבניין.

הרגשתו השתפרה מעט.

ואז...

אי אפשר היה לטעות בכך - באחד החדרים ראה גבר ואישה שכובים חבוקים על המיטה, מוארים באורו הבוהק של החדר. הם היו ...מעורטלים לחלוטין.

"זה כבר יותר מדי" אמר לעצמו.

הוא הסיט את פניו מהמסך במבוכה.

"מה אני חושב לעצמי"?

אבל...משהו משך את תשומת ליבו, משהו שלא הצליח להגדירו.

"זה לא ענייני". ניסה לשכנע את עצמו. "זה כבר מתחיל לגבול במציצנות."

"הגיע הזמן לחזור". באמצעות השלט סובב את הרחפן אחורה.

אבל כשהתחיל להתרחק מהבניין שוב הציק לו סימן השאלה שהבהב בתודעתו ולא הרפה.

"לעזאזל".

והסקרנות ניצחה.

באפלה שכבר השתלטה על המלון וסביבתו הוא החליט לחזור ולגלות מה הציק לו כל כך במראה הגבר והאישה העירומים. הוא יגלה זאת ויחזיר את הרחפן הביתה...

מיד.

הוא התקרב שוב.

אל החדר המואר כולו.

עוד לפני שהרחפן הספיק להגיע סמוך לחלון, הרבה לפני כן, כבר הבחין בדבר...

...טפיפות ידיה הארוכות של האישה על בטנו של הגבר.

רגע ארוך חלף ואז, באיטיות ובעדינות, גלשה כף היד הנשית היפה על חלקת הבטן.

זרועו ליטפה את צווארה הברבורי הכפוף משהו, החינני...

ואת קימוריה,

ואת שקעיה.

מבעד למצלמת הווידאו של הרחפן זיהה בעיניים לא מאמינות, נדהמות, את שניהם, כשהרימו את מבטם בבת אחת אל מול הרחפן שמול חלונם.