התוצאות הקשות של אי-ניהול משבר הקורונה

זה לא סוד שאנחנו נמצאים במאבק לא פשוט בנגיף שמתעתע ברוב מדינות העולם. אבל למרות ההצהרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפיהן "ישראל תהיה אחת המדינות הראשונות שתצא ממשבר הקורונה", עושה רושם שאין זה כך. לממשלה אין תוכנית יעילה להתמודדות עם הנגיף והמוטציות שהוא גורם, אלא מסתמכים על יעילות החיסונים בקרב אוכלוסיית הסיכון, ועל ההנחה שילדים ואנשים צעירים לא סובלים מהמחלה בצורה קשה. בנוסף, עושה רושם שתהליך הבחירות ההולך וקרב לא מיטיב עם המצב.

הדוגמה הבולטת לכך היא שלמרות מסיבות הרחוב של פורים שהתקיימו בעיקר בערים הגדולות ירושלים, ותל אביב החליטה ממשלת ישראל לפתוח חלקית את נמל התעופה בן-גוריון, ולפתוח את כל המשק במקום להעניש את האנשים הצעירים שפוגעים קודם כל בעצמם, ולאחר מכן מסכנים גם את סביבתם הקרובה והרחוקה.

כאשר מסתכלים על החיים במדינות רחוקות כמו אוסטרליה, ניו-זילנד, וטייוואן, אשר מצלחיחות לנהל שגרת חיים רגילה בצל מגיפת הקורונה, נשאלת השאלה: למה זה לא קורה בישראל?

הסיבות לחוסר הציות בישראל

1. חלוקת המדינה לאזורים שונים: בניגוד למדינת ישראל שמתייחסת אל התושבים כאל מוקד אחד ולא מנסה למפות את האוכלוסיות השונות, בניו-זילנד כאשר יש התפרצות בעיר אוקלנד מטילים סגר רק על העיר אוקלנד ולא על שום עיר אחרת.

2. לממשלה אין תוכנית ברורה להתמודדות עם הנגיף: מאז הסגר הראשון הממשלה לא השכילה לייצר תוכנית שתאפשר לאנשים לבלות, לעבוד ולהתנדב תחת כללים ומגבלות מסוימות, אלא היא פשוט זגזגה מרעיון אחד למשנהו, מה שפוגע באמון הציבור במנהיגיו.

3. אין תאריך יעד מוסדר להחזרת מקומות העבודה ומוסדות התרבות: כל בר-דעת מבין שהסיבה המרכזית לפתיחת המשק אלו הן הבחירות ההולכות וקרבות ולא הימצאותם של נתונים המאפשרים פתיחה נרחבת של המשק.

4. יצירת תחושה שהעסק נגמר: פתיחת המשק יוצרת תחושה שהמגיפה עברה והכל בסדר למרות שבפועל צריך עדיין לשמור על שגרת חירום ולבדוק האם ההנחות של משרד הבריאות בתחילת המגיפה קיימות גם עכשיו.

5. בהינתן העובדה שיש מוטציות אי-אפשר להסתמך רק על החיסונים: החיסון הוא מוצר חדש שעדיין לא ברור על אילו מוטציות הוא עובד, ואילו מוטציות מצליחות להתגבר עליו. לכן צריך לכונן תוכנית שתאפשר כינון שגרה בתוך תחושת החירום.

למשל, באוסטרליה וניו-זילנד אין מבצע חיסונים נרחב כמו בישראל, אך הם עדיין מצליחים לקיים אירועי ספורט, לקיים הופעות של זמרים, אנשים עובדים, וכ"ו. אז יכול להיות שעצם העובדה שהאוכלוסייה המבוגרת מחוסנת ברובה יאפשר לקחת סיכון מסוים, אבל עצם העובדה שרוב אנשי החינוך והרפואה לא מתחסנים, הדבר צריך להדאיג ריכוזים גבוהים של האוכלוסייה בישראל.

למרות שאני לא טיפוס נקמן, אני מתחיל להאמין בזמן האחרון שאולי אנחנו צריכים שהתחלואה תעלה בקרב שכבות הגיל הצעיר כדי שנבין שמדובר במחלה קשה שיש לה סימפטומים חדשים שטרם הכרנו בעבר, ושהתוצאות שלה הן קשות ומשפיעות גם זמן רב אחרי שהמחלה עוברת. בינתיים צריך ללכת להתחסן, לעטות מסכה, ולהימנע מהתקהלויות מיותרות בתקווה שעד הקיץ כל העסק ייגמר.