עִדָּן חָדָשׁ

תָּם וְנִשְׁלָם וּבְנִיסָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ לְעָם
וּמֹשֶׁה מַנְהִיג מוּרַם מְעָם הָיָה מוֹלִיכָם
בְּהַשְׁגָּחַת יוֹשֵׁב מָרוֹם מִמִּצְרָיִם אֶל הַיַּעַד
הוֹלִיכָם בַּמִּדְבַּר וְהֶמָּה צַעֲדוֹ בַּמִּדְבַּר יַחַד
וְהִנֶּה קְהִלַּת יַעֲקֹב עָם אֶחָד
אַךְ הָעָם שֶׁזֶּה עַתָּה קַם חָפֵץ חַיִּים וְקִיּוּם
יָדַע כִּי בְּלִי חוֹק וּמִשְפָּט אֵין קִיּוּם לַיְּקוּם
וּלְמַרְגְּלוֹת סִינַי יָדַע כִּי רַק לה' הַפֻּלְחָן
קִבֵּל תּוֹרָה וּמִיָּד הֵחֵל לְהָקִים לה' מִשׁכָּן
וְרַק שָׁם יַקְרִיב הָעָם קָרְבָּן
לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ בְּתוֹכָם
לָדַעַת כִי הַמִּשְכָּן לַפֻּלְחָן וְלִשְכִינָתוֹ שָם
לְלַמְדְךָ כִּי לה' אֵין גּוּף גָּם לֹא דְמוּת גּוּף
וְכִי כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם וְהוּא מֵגֵן כֹּל רָדוּף
וְשָם הַצֶּדֶק לְעוֹלָם יָצוּף


מעתה ישראל כעם נוהג כסדרי עולם

עת ליצוריו של הקב"ה לעשות למענם ועת לעשות הם לכבודו וכמצותו וכי אם יטו מדרך הישר ישלמו על מעלליהם. זה שקרה לבני ישראל-בני יעקב, בבואם לגור בארץ מצרים עד שיסור הרעב מארץ כנען וישובו לארצם ולנחלתם. אלא קרה עם בני יעקב-ישראל כפי שקורה לאורך הדורות, יורדים מן הארץ לזמן מה ושוכחים לשוב אליה. זה שקרה עוד מראשית התהוות ישראל לעם, וזה קבל ביטוי חד וברור בְּחֻמָּש בראשית ובספר שמות בהמשך. בני-יעקב באו למצרים כ"אדונים" והיו שם לעבדים, לא רק אלא שנאלצו להלחם על צאתם משם, כי כבר היו עבדים ואינם אדונים לעצמם. ירידה זאת למצרים היא הראשונה בסדרת הירידות מן הארץ. בחמש בראשית יורד יעקב ובניו כשבעים נפש למצרים. תחילה חיו בִרְוָחָה בזכות יוסף אחיהם שעלה לִגְדֻּלָּה במצרים, אלא משנתחלפו השליטים, שוב לא זכרו המצרים את יוסף ובני יעקב היורדים למצרים היו בלתי רצויים בהתחלה ובהמשך השתעבדו למצרים. חֻמָּשׁ שמות נועד להביא לנו תולדות התהוות שבטי ישראל לעם בדרכם לחרות. דרך חתחתים קשה וארוכה. תחילה להשתחרר מעבדות מצרים והמשכה היציאה ממצרים בדרך לחרות, אלא שהדרך לחרות מלאה חתחתים. זה מתחיל בנס גדול שעשה הקב"ה לישראל שקרע להם את הים והוליכם בו ביבשה, וטבע צריהם המצרים שרדפו אחריהם להחזירם כעבדים להם. מכאן מתחילה הצעידה במדבר הצחיח בדרכם לארץ כנען, ומשה שגדל כנסיך בחצר המלכות, אלוהים בחר בו להתיצב בפני פרעה ולתבוע ממנו: "שלח את עמי ויעבדוני". משה כמצוות הקב"ה, לא אמר לפרעה שלח עמי ממצרים לרשת את ארץ כנען, דרש שפרעה יתן לבני ישאל לצאת למדבר לעבוד את אלוהיו. לא בכדי החיה הראשונה של ישראל הייתה למרגלות הר סיני, כי שם קבלו את "התורה", שבזכותה היו לעם. כפי שאמר הקב"ה אל משה באין תורה, אין קיום לעם ישראל. לא בכדי חֻמָּשׁ שמות עוסק בגיבוש בני ישראל כעם ושם שם לו חוק ומשפט. לסלק האלילות שאמץ לו במצרים מתוכו. וזה לא קרה על מי מנוחות. כבר בראשית הדרך חוטא ישראל בחטא עגל הזהב ומתמרד מפעם לפעם. משה נטל אחריות לסלק מקרב העם הקרבת קרבנות לאלילים כפי שעשו במצרים והפנה אותם לעשות זאת לקב"ה. כל דבר בעתו ומקום שנועד לכך. משה מביא דבר ה' לעם לו משכן עראי במדבר שם יקריבו הקרבנות ולא תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה חשופה. במשכן כמבנה עראי נתן להעבירו ממקום למקום בלכת ישראל במדבר.

משה כמנהיג פונה לקב"ה ומבקש לסיים תפקידו

המושג "מנהיג מלידה" נולד עם הולדו של משה. רצה הקב"ה לקים בריתו עם אברהם באמרו לו: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאת שנה" (בראשית טו/יג). ה' הכין תרופה למכה, הביא את משה לעולם, בהצילו אותו מגזרת פרעה לפיה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו..." (שמות א/יג) ומשה נמשה מהים, כי הקב"ה הועידו להוציא את ישראל מעבדות לחרות להנהיגו ולהביאו לארץ כנען. משסים משה לעשות את הַמְשִׂמָּה פנה לקב"ה כפי שמובא ב"מדרש רבא". משה פנה אל ה' ואמר לו בלשון בני אדם פשוטה כך: את התפקיד שהטלת עלי מלאתי: הוצאתי את ישראל ממצרים, קרעתי להם את הים, הורדתי להם את המן, הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר, והנה העמדתי להם את המשכן, הם מוקפים ענני כבוד, מה יש לי עוד לעשות. אמר לו הקב"ה חַיֵּיךָ, מלאכה רבה יש עוד לעשות, ללמדם טומאה וטהרה, ללמדם הקרבת הקרבנות, ללמדם חק ומשפט, לקיים סדר והתנהגות ראויה בטהרה צרופה, ובעבודת השם באמונה. ובכלל זה: שמירה על טֹהַר הַמִדּוֹת ונקיון כפיים ושיאהבו זה את זה. כי הרי על מדות אלו מיוסד עולמו של הקב"ה. אשר לטוהר המדות כבר קראנו בשבת שעברה בפרשות ויקהל פקודי, שם נאמר כי משה הקהיל את העם ומסר להם בלי שנתבקש "דין וחשבון" על הכסף, הזהב והנחושת ועוד שהופקדו בידו ומשה לא נטל לעצמו מהם דבר. הקב"ה דוחה בקשת משה לסיים תפקידו ואומר לו: מלאכה רבה יש עוד לעשות, ללמדם טומאה וטהרה, ללמדם הקרבת הקרבנות, ללמדם חק ומשפט, לקיים סדר והתנהגות ראויה וטהרה ואמונה צרופה, ולעבוד את השם באמונה. בכך יש משום קבלת רצון העם להודות לו בהקרבת קרבנות, בשים הדגש על טהר הַמִּדּוֹת לתיקון עולם בעשית תשובה, לאחר שיודה בינו לבין עצמו בחטאיו בלבבו, לבל יתגלה קלונו ברבים. לא בכדי הפרשה פותחת ב-וידבר אליו (אל משה) לאמר: (א/א יש מדרש ב"ספרא" שמתיחס לאמירה "לאמור" שהם, דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין מכאן שהקב"ה לא דבר אל משה עצמו אלא דבר אל ישראל דרך משה. "הַתַנָּא" אומר לא בכדי נאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (פרקי אבות א) מכאן שכל מה שקיבל משה - מסר. לא היה דבר שקבל ולא מסר. על המנהיג לא לראות עצמו עִקַּר, אלא העם עִקַּר. כפי שבטא זאת הרמב"ם באמרו: לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו.

כיוון שאדם בא לידי גדולה, מיד בא לידי חטא

על זה נאמר הזהרו אנשי השררה במעשיכם, בהתנהגותכם ובדבריכם נהגו כמו בימי שפוט השופטים שם נהגו לאמר: טול קיסם מבין שיניך והיו עונים: טול קורה מבין עיניך (בבלי מסכת בבא בתרא - דף טו, אז היה מדובר בכהן הגדול הוא אהרן ובניו וכיום בעומדים בראש המדינה ובראשות הממשלה, שרים ו"זקני העדה", דאז הם כיום "חברי כנסת ישראל" ובכללם המנהיגות הדתית הרוחנית הרבנים, החכמים ותלמידי חכמים, ולרבות כל מי שידו על ההגה והנהגת העם. התורה מכירה בתופעת המנהיג החוטא, כמו "דוד המלך" ו"אחאב" ואף מיחסת לכך חשיבות רבה, כי המנהיג הוא דוגמה לעמו. ודין המנהיג אינו כדין "עַמְךָ". כי "עמך" ישראל מוסיף בלי יודעין לשאת פני מנהיג חַטָּא ומתעלם מחטאיו, לא כן הקב"ה שאינו נושא פני גדול ומנהיג, שנאמר: אם הכהן המשיח (כלומר נמשח להיות כהן גדול) יחטא... "והביא את הפר אל פתח אהל מועד", וגם כל אחד מבני עדת ישראל ישגה גם עליהם נאמר: ..."והקריבו פר בן בקר לחטאת". הקב"ה דַּיָּן אמת (וכך הַדַּיָּן או השופט) אין אצלו משוא פנים אף אם המנהיג מלא חכמה ובעל השפעה ומקובל בפני עולם ומלואו, לא נסלח לו אם חטא בזדון. ידוע כי המנהיגים נוטים לחטוא יותר מן האדם הפשוט כי סבורים הם שמגיע להם יותר. ויש מאמר חריף ביותר בקשר לכך שאומר: והרמב"ם מטעים זאת בפרוש מִשְׁנָה מפרקי אבות: "ואל תתודע לרשות" (פרק א/י) כפי שזה מובא במסכת סנהדרין: "כיוון שאדם נעשה ראש מלמטה נעשה רשע מלמעלה" (דף-קג) ו"בעל הטורים" אמר בעניין מינוי הלויים (במדבר א/נ) "אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה". זה מלמד כשהאדם מגיע למנהיגות הפיתויים שעומדים לפתחו גדולים מאלה שהאדם הרגיל נתקל בהם, על המנהיג להתנהג במשנה זהירות, לא רק בְּכך "יֵעֲשׂוּ" אלא גם בְּכך "יֵרָאוּ.

רְאֵה כִּי נָתַתִּי לְפָנֶיךָ אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרָע
בָּחַרְתָּ בַּטּוֹב בְּרָכָה תשבע וְעֶצֶב לֹא תְּדַע
אין אדם שיחטא וְעַל חֶטְאו לא יכפר
חָטָא בְּשׁוֹגֶג וְחָזַר יִיטַב לוֹ וְחַיָּיו יְשַׁפֵּר
אֵין נִסְתָּר מְעֵינֵי ה' הוּא בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב
הָיָה זֶה הֶדְיוֹט אוֹ מַנְהִיג כּגָאוֹן מְכַכֵּב
כִּי הָאָדָם בֶּן חָלוֹף הַיוֹם כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ
כִּי רַק הַקּב"ה שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל מִי יְשׁוּרֶנּוּ
הוּא עֲשָׂנוּ עָם וְהוּא מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּיֶלנּוֹ