רֵאשִׁית הַצְמִיחָה

רֵאשִׁית הַצְמִיחָה זוֹ גָּם רֵאשִׁית הַהִתְהַוּוּת
בְּצֶאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת
וְהָיו בְֵּני יִשְׂרָאֵל לְעָם כְּצֶמַח הַשָּׁדֶה מֻבְחַר
וקָבַע ה' נִיסָן כְּרֹאשׁ חָדָשִׁים לְעַמּוֹ שֶׁבָחַר

זָכַר יִשְׂרַאֵל חֶסֶד ה' שֶׁהוֹרִיד לוֹ אֶת הַמָּן
וְשָׂבַע מְלוֹא תַּאֲוָתוֹ בְּהַגִּיזוֹ לוֹ הַשְּׂלָו בַּזְּמָן
וּבַצָּמָא בַּמִּדְבַר הוֹצִיא לוֹ ה' מָיִם מִן הַסֶּלַע
בְּרַם בְּעֵת קֹשִׁי שָׁכַח הָעָם כֹל הַטּוֹב וְהַשֶּׁפַע

לְפִיכַךְ כְּדֵי לִזכּוֹר וְלֹא נִשְׁכַּח אֶת כֹל הַנִִִּּסִּים
נְהַלְּלָה וּנְשַׁבֵּחַ מְסֻבִּים גְּבוּרוֹתָיו כֹּל הַשָּׁנִים
בְיָדְעֵנוּ כִּי שׁוּב אֵין נִסִּים כְּאָז מִתְרַחֲשִׁים
וּכִי בְּיָדֵינוּ הַדֶּרֶך לַאֲבָדוֹן וְגָם הַדֶּרֶךְ לָחַיִּים

לָמַדְנוּ גָּם כִּי שׁוּב אֵין לִרְעוֹת בִּשְׂדּוֹת זָרִים
וְכִי עַמֶּנוּ נִבְחַר כְּעָם אֱלֹהִים מִקֶּרֶב הָעַמִּים
וְכִי יֵשׁ לוֹ יִעוּד כַּך גָּזַר וְאָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים
וְכִי בְּבֹא הַיּוֹם יִעוּד עַמֶּנוּ לִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים

וְהָעָם הִתְנָעַר וְשַׁב כְּעָם זְקוּף קוֹמָה בְּתָשָׁ"ח
קַם וְהָיָה וְקוֹמָתוֹ מוּל הַגּוֹיִים שׁוּב לֹא שַׁח
כִּּי נֶאֱחַז בְּרִגְבֵּי אֶרֶץ אָבוֹת שֶׁבָּהּ צָמַח וּפָרַח
שָׂם אֶת הַשַּׁיָּרָה עוֹבֶרֶת וְאוֹיֵב עַל דַּלְתּוֹ נָבַח

ואהבת לרעך כמוך לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ.

כלל זה מובא בפרשת קדשים שם נאמר: בימינו אלה יש לכך משמעות מיוחדת, לא תִּשְׂנָא את אחיך (זה רעך) בלבבך. לא תִקֹּם ולא תִּטּרֹ את בני עמך ואהבתך לרעך כמוך אני ה'. וכך אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. וכי בקימנו כלל זה אנו מקימים את התורה, כי זה הסוד הגדול גם לקיומנו כיעם כלל זה צריך להיות גם בהתנהגות יומיומית ובמשא-ומתן, ובהתמודדות על השלטון. צריך לסלק קנאה ושנאה גם בשיחך עם רעך ובְּמַשַׂאֲךָ וּמַתַּנְךָ עמו. אנו גם מצטטים כלל מפי הלל הזקן, כתוארו בהגדה של פסח, הפעם במוצאי שבת, שאמר בלשון הַמְדֻבֶּרֶת דאז בארמית: כֹּל דְּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעְבֵּר (מסכת שבת דף לא/א) דהיינו מה שעליך שנוא אל תעשהו או תעבירהו לחברך. ראה חברך כמוך. שינון כלל זה בפסח זה כלשון רבי עקיבא, וגם כלשון הלל הזקן, בימינו אלה לכלל זה יש משמעות מיוחדת שמטיף ל"אַחְדּוּת" העם ולא ל"אֲחִידוּת" בדעה וזה כלל גדול בתורה. לא בכדי השבת שלפני פסח נקראת השבת הגדול, כשהכוונה לאליהו הנביא הגדול או לרב הקהילה הגדול, שמלמד הלכות פסח ומצביע על הצורך בסִלּוּק איבה ושנאה מתוכנו כסילוק החמץ, ונאמר עוד על-ידי הנביא (מלאכי (ג'/כ"ד): והשבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הנה אני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ברם קֵרוּב לבבות זה תלוי בנו ולא באליהו הנביא ועלינו לעשות זאת כל אחד על-פי דרכו. כי לִבּוּי שנאה כְּלִבּוִי להבה לא תועיל למלבה אותה כי הלהבה מתפשטת בכונים שלא על רצון המלבה אותה ואינה יודעת גבולות, ופוגעת במלבה אש השנאה. אלה אינם דבורים בעלמה. מצוות סילוק כל חמץ היא בנוסף להיותה מצווה רבת חשיבות, היא מסמלת סִלּוּק שנאה ואיבה ורפש המושלך זה על זה בחמת זעם. סִלּוּק החמץ כסִלּוּק כל הָעֹבֶשׁ וְהַטַּחַב וְהָרֶפֶש שדבקו בנו, ולקבל אביב נקי ורענן עם הפריחה והלבלוב של הצומח.זה סמל להתחדשות כהתחדש השנה והתחדשות הטבע.

הַקְּדֻשָּׁה החלה שׁוֹרָה בקרב העם בהקמת המשכן

הקמת המשכן במדבר סימלה מעבר מעבודת אלילים לעבודה אלוהים בהקרבת קורבנות. כי הרי בני ישראל (בני יעקב) היו שקועים עד צוואר בעבודה זו במצרים כמו המצרים. זאת אנו גם אומרים בהגדה: עובדי עבדה זרה היו אבותינו במצרים. מכאן שלהקמת המשכן במדבר הייתה חשיבות רבה לרכז בו הקרבת הקורבנות לקב"ה אשר שכן כבודו ב"אֹהֶל מוֹעֵד" ושם גם התיחד משה עם הקב"ה ככתוב: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ/לד). זה גם הִשְרָה קְדֻשָׁה בקרב העם לאורך ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר וגם לאחר שעבר יהושע עם העם את הירדן וכבש את הארץ, הוא העמיד "אהל מועד", תחילה בַּגִּלְגָּל במשך ארבע עשרה שנה, משם עבר לְשִׁילֹה והציבו אותו שם. זה כדי שעבודת האלוהים תעשה במקום שיועד לכך, ואמנם כך היה עד בניין בבית המקדש בהר המוריה בירושלים על-ידי שלמה המלך. ככפי שאנו יודעים בית המקדש נחרב פעמים בענותינו מ"שנאת אחים חנם" פעם על-ידי בבל ונבנה מחדש כעבור שבעים שנה על-ידי זרבבל בן שאלתיאל פָּחַת יהודה ויהשע בן יהוצדק הכהן הגדול וּבְעִדּוּדָם של הנביאים חגי וזכריה (חגי א/יב-יד, זכריה ד/ט, עזרא ו/יד). כאמור, בעוונותינו חרב גם הבית השני, וכתוצאה מחרבנו העם החל "מתכנס" במקום שברבות השנים נקרא "בית כנסת". אגב, גם הנצרות אמצה את הביטוי "כנסיה" למקום התפילה שלהם ווגם הָאִסְלָאם אימץ את הביטוי "ג'ָאמֶעְ" שתרגומו "התכנסות". מכאן ועד שיבנה בית המקדש מחדש ה"התכנסות" לְפֻלְחָן יום יום ובשלוש הרגלים בבתי כנסיות פטרה את ישראל מהקרבת קורבנות. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" אמר: ודע שמעשה העבודות האלו (בהתכונו להקרבת קורבנות) הומרו בקריאת התורה והתפילה הרמב"ם בקש לאמר: כיוון שאין המקדש קיים ואין מקריבים קורבנות ככתוב, הרי בהתכנסותנו בבית הכנסת ובאמרנו את מצוות ה', הרי בכך כאילו הקרבנו את הקורבנות שנצטוינו להקריבם לה' במקדש. והלא נאמר ונשלמה פרים שפתינו בכך יוצאים ידי חובה. לא בכדי מובאת ההפטרה מדברי הנביא ירמיהו (ז/כא) שבפתיחה נאמר: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, עֹלוֹתיכם ספו על-זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על-דברי עולה וָזָבַח (ז/כא, כב). בכך התכוון הנביא ל"תהליך" היציאה מצרים כולל הצעידה במדבר, בדבר על משמעות הקורבנות כי הרי בהמשך אמר: כי אם הדבר הזה צוויתי אותם (את אבותינו שיצאו ממצרים) לאמֹר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם (ז/כג).

מִצְווֹת הַתּוֹרָה נוֹעֱדוּ לְהַנְחוֹתֵנוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָחַיִּים
וְגָם הַיָּחֲסִים בֵּין אָדָם לְאָדָם וּלְיֵרְאַת אֱלֹהִים
לֹא עוֹד קָרְבָּנוֹת אָיִל, כֶּבֶשׂ, עֶז וּפָר כְּמוֹ אז בַּעֲבָר
ה' מְקַבֵּל שִׂיחַ שְׂפָתָיִם הַנִּלְחֲשִׁים בַּפֶּה מְלְּגוֹ לְבַר

כִּי הַתּוֹרָה נָתְנָה עֲדִיפוּת לְיַחַס הַטּוֹב כְּלַפֵּי הַזֻּלָּת
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ כִּי מוֹצָא פִּיךָ בִּרְצוֹנְךָ נִשׁלַט
היה וחטאת כלפי בּוֹרְאֲךָ תִּזְכֶּה לִמְחִילָה וְכַפָּרָה
בַּעֲבָר בְּּקָרְבָּן וְעַתָּה בִּתְפִלָּה ְבְּמִנְיָן אֶחָד מֵעַשֲׂרָה

עָצְמַתנוּ בָּאֱמוּנָה בְּבוֹרְאֵנוּ וְזֹאת בֶּאֱמוּנָה צְרוּפָה
וְזֶה שׁוּב אֵינֶנּוּ בְּקָרְבַּן חַטַּאת וְלֹא בֶּעֲגָלָה עֲרוּפָה
כֹחֵנוֹ בַּתְּבוּנָה וּבָאֱמוּנָה בה' וּבְאִמְרֵי-פִינוּ בְּעִתָּם
וּבְהֲשָׁבַת לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם

זֶה שֶׁהָיָה בַּעֲבָר וְזֶה שֶׁמִּתְרָחֵשׁ כַּיּוֹם בְּהַדְרַת עָם
נְיַשֵּׁב מַחְלוֹקוֹת שֶׁבָּעָם וְּנַסֵּלק גָּם אֵיבָה פֹּה וְשָׁם
וְאֶת דִּבְרֵי הָיָּמִים לֹא נִתַּן לְשַׁנּוֹת וְנֵיטִיב לַעֲשׂוֹת
כִּי נִגְזַר עֲלֶינוּ לִחְיוֹת יַחְדָּיו מְאָז וְעַד קֵץ הַדּוֹרוֹת

הֲבָה נִתְפֶּלֵּל לָאֵל וּנְשַבֵּחַ וּנְהַלֵּל בִּהְיוֹתֶנוּ חֲלוּקִים
מִי יִתֶּן וְרַק בְּמַחְלֹקֶת פְּנִימִית זוֹ נִשָּׁאֵר עֲסוּקִים
וְלִהְיוֹת נְכוֹנִים לַמְזִמּוֹת צָרֵינוּ הָאוֹרְבִּים שָׁם בַּסְפָר
כִֹי הֶם לֹא הִשְׁלִימוּ עִם קִיּוּמֶנוּ לְדִידָם זֶה לֹא נִגְמַר
וְשֶׁנִּזְכֶּה לְשָׁנִים רַבּוֹת טוֹבוֹת וּנְעִימוֹת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר.