על גמלים וחמורים סיפור ירושלמי בלשון ארכאית <br>

לפי שמילא כבר אותו יום את כרסו בתורה מקצה אל קצה, וגם אי-אלו כריכים כבר דחק לתוכה, היה יצחק האברך מהלך, מגהק וְתָמֵהַּ: מה תורה זו שבבטני עושה, שלעכלה אין בידי ולפולטה איני יכול, והרי מראיתי כביצה זו: בינונית בכדה, צרה בְּחוּדָּה ועבה במותניה. ואולי, נתחייך משהבחין במשחק המילים: "הצרה היא במותן שאינה צרה..."

אמר: אלך ואמלך ברבי. רבו היה איש חסיד ארך-אפיים, שנכון היה להטות אוזן קשבת לקלה כחמורה, ותלמידיו היו נועצים בו בענייניהם מבלי שנזף בהם, או הִכהָהּ בידם, אלא היה מדריכם בטוב טעם ודעת, ואכן דעתו תמיד הייתה נשמעת.

אותו יום חמה הייתה מלהטת ברקיע, ורוח חמה סוֹעָה. החום גדול והצל מועט, ולא חלפה שעה קלה וכבר הייתה זיעתו ניגרת ומלחלחת את בגדו ומכתימה את בתי שחיו ובית צווארו עד שבוש מפני הבריות. עוד מעט קט וחש צימאון עד שחרב גרונו ויצאה נפשו למעט מים. נשא עיניו שמא תקרה לו צדקנית מבנותיה של רבקה אמנו, עליה השלום, ותטה לו כדה ואף את גמליו תציע להשקות. נתחייך. מה לי ולגמלים, חשב, וכי אדע בכלל להוליך גמל, ואפילו אַפְסָר על זרבוביתו, רסן כסוס בפיו, או חח באפו.

עד שראשו עוסק בגמלים ירד מבלי משים מהמדרכה לכביש, עוד מעט קט ומונית בלמה בצווחת בלמים אחריו, הנהג דחק ראשו מבעד לחלון וגער בו בקול ענות: "יא חמור, תעלה על המדרכה, כמעט עליתי עליך"! נחרד. ראשו בגמלים ובאזניו נעירת חמורים... סבב בבעתה, נתן עינו באותו נהג, ומשהבין כי זה מנה אותו עצמו, בן-תורה ויפה-דעת, עם אותם הולכי-על-ארבע ארוכי-אוזניים, חכך בדעתו מה תשובה ישיב לו, לאותו גס רוח, שאינו מבחין בין אברך בן-חוה לעייר בר-אתון. בין לבין התהרהר: אם ראה אותו ברנש חמור ברחובה של עיר, אפשר וגם את המשיח שזפו עיניו...

אלא שאותו אוחז-הגה לא הניח לו שהות למענה-לשון, ושוב צרח לעברו: "יאללה, יאללה, חמור חמורותיים, תזיז ת'תחת שלך לפני שאני יורד ומכסח לך את הצורה"! ראה שעוברים ושבים נתנו בו רואותיהם, וחלקם אף גיחכו למשבתו וכבר היה בלבו עליהם, שמצדדים הם באותו עגלון-מלך-חשבון גס רוח ולא בו עצמו, תלמיד-חכם ואנין-דעת. גם נתן דעתו לכך שהאוחז במושכות כבר הכפיל את חמוריותו ולבטח גם ישלש וִיְרַבֵּעַ, ולא מצא את נפשו. מבלי משים פלטו שפתיו: "אתה בעצמך חמור, תביט לאן שאתה נוסע"!!

"למי אתה קורא חמור? יא כלב בן-כלב"! שאג אותו נהג חובב-בהמות, שנראה היה כי הוא מקרוביו של ד"ר דוליטל, הדובר בשפת כל-חי, ואולי מניני-ניניו של שלמה המלך, שהיה דובר שפת חיות ועופות, אלא שלא נהג כנסיך: "חכה רגע, אני כבר יוצא ומפרק אותך לגורמים, יא... "

ראשו של יצחק אמר לרגליו "ברח", אך כבודו מנע ממנו לשאת רגליו. עוד רגע ודלת המונית נפערה בסערה, והנהג, ברנש רחב-גרם התנשא מעליו: "למי קראת חמור"!? הרעים בקולו, והושיט יד גרומה אל צוארונו: "קודם אתה מנסה להתאבד דווקא אצלי, מכל המכוניות שבעולם, ואחר כך עוד מתחצף"!? וכבר הייתה ידו האחרת מונפת לסטור.

"הי, חכה רגע, אתה הראשון שקראת לי חמור!..." עוד הנהג שוקל את דברו וכבר קהל סקרנים ויושבי קרנות נתגודד סביבם, זה מצדד בזה וחברו ביריבו, ונמצא גם צדיק אחד בסדומו של רחוב, שפנה אל נהג המונית ואמר לו: "הזהר, תכף יהיה לך תיק במשטרה, מה אתה מניף ידיים? השתגעת"? נהג המונית נפנה אל אותו צדיק, מבלי לשחרר את הצוארון שבידו: "מה אתה מתערב? מישהו שאל אותך? גם אתה רוצה לחטוף"? פני הנאספים בקהל הסקרנים קרנו מאושר: "תן לו, תן לו"! צעק האחד, "אל תוותר לו"! החרה החזיק אחר אחריו. יצחק חש עצמו כגלדיאטור שנחל תבוסה בזירה וממתין לראות אן יפנה הקיסר אגודלו, לפי רחש ההמון, אם מטה - למוות, ואם מעלה - לחיים.

לפתע נשמע קול נשי זועק מן המונית: "הי, נהגוס, עד מתי אתה חושב שאחכה לך? אולי תכנס ותיסע כבר"?! נהג המונית, שלרגע היה גיבורו של רחוב, התעשת קמעא, לא מכבודו היה שאשה תנזוף בו בראש חוצות, וגם תכנהו "נהגוס", כאילו אין הוא אלא ריקא ופוחז. עד שהוא שוקל מה יעשה או מה ישיב, שבה אותה נוסעת ונזדעקה: "או שאתה נוסע, או שתזמין לי מונית אחרת ואני אתלונן עליך במשרד התחבורה". הנהג נקלע בין המצרים, שמט את בית צווארה של החולצה מידיו בצער, והפליט: "תתנפנף מפה, צוציק, ותשמור על הפה שלך, אתה שומע? יש לך מזל שיש לי על-תנאי". נעץ מבט שהתיימר להיות רצחני בבן-דברו ובציבור הסקרנים ונפנה אל המונית. קהל הסקרנים התפזר בצער. הצגת תאטרון הרחוב לא התפתחה כצפוי וְכַּמְקוּוֶה. הנהג חזר אל מוניתו ונסע.

גיבורנו נותר מבויש בטבורו של רחוב. אט אט שבה נשימתו לסדרה. "אוף, עד כמה אני צמא", נזכר. במהלך התקרית התנדף צמאונו והיה כלא היה, ועתה שב והציק במשנה תוקף. "הי בחור", קראה לו חנוונית רחבת שת מחנות סמוכה, "בוא תשתה כוס מים, אתה חוור כמו מת". נפנה אליה בתודה והרהר: "ובכל זאת נותר בעם הזה משהו ממסורת חרן של אותה רבקה בת לבן, כלום גם רבקה אמנו עבתה כך אחרי לידתה את עֵשָׂו ויצחק"?

המתין בצל הבית. האישה חזרה ובידה כוס מים צוננים. נטל מידה, הודה לה, בירך "שהכל" ושתה בצמא. "עוד כוס"? שאלה, והוסיפה: "אל תתעסק עם נהגים, אלה פראי-אדם אלה". בוש במקצת, אך הצמא גבר עליו: "כן, תודה, אשמח לעוד כוס". נטלה החנוונית את הכוס מידו ושבה לירכתי החנות, ואז הבחין בה. ישובה הייתה על כסא, ליד שולחן קטן ועליו ספרי חשבונות. "נערה יפה" הרהר, "ואולי תפקידו של אליעזר עבד אברהם לא היה כה כפוי טובה, כפי שחשבתי". היסס מעט ואז צבר אומץ: "ראית מה שקרה? כבר מסוכן לעבור פה ברחוב..."

הריבה הביטה בו, בזוג העיניים היפות שראה מעודו, "או אולי אני חושב כך כי אני נסער", חשב. חייכה חיוך קטן: "נו, גיבור גדול לא היית, אני כמעט חייגתי למשטרה". חש עלוב, אך שמח כי זו עמדה, "לאבותינו ולנו" נזכר בפסוק, להיחלץ לעזרתו.

"טוב, אני לא מחתולי-הרחוב האלה", אמר, ובלבו התחייך על שהוסיף עוד יצור אחד לחיות-הקודש, "ותודה לך על הרצון הטוב לטלפן. אבל הייתי מסתדר אתו לבד". שטף דבריו נקטע מששבה והופיעה החנוונית עם הכוס המלאה בידה: "שתה, שתה, חם היום, מצאת לך יום לקרבות רחוב". "תודה, תודה, אני כבר לא צמא" אמר, וחשב בלבו: "יש לך משהו טוב יותר פה, שממנו אעדיף לגמוע", פוסח על הסעיפים לא ידע מה יאמר ומה יעשה עתה. אותה אישה לא הרפתה: " שתה, בחור, כבר הבאתי את המים, חבל". "טוב, תודה", נטל את הכוס וגמע את המים. "בסיפור רבקה לא הופיעה אמה ליד הבאר", הרהר. עד כאן. זהו סוף הסיפור הזה ופה מתחיל סיפור אחר.