הטיקטוק האנטי יהודי

בשנת 1967 הכריז מוטה גור: "הר-הבית בידנו", מאז, כמעט ולא עובר יום בלי שנחוש שהלב הפועם של העם היהודי, המקום המקודש, מחולל אל מול המציאות שהריבון היהודי מכתיב בהר. הר-הבית לכולם רק לא ליהודים.

מדינת ישראל בחרה שלא להיות בעלי הבית בהר-הבית. בחירה זו הובילה להענקת האחריות, הסמכות והריבונות דה-פאקטו לירדנים, לפלשתינים, לסעודים, לכולם חוץ מליהודים.

היעלה על הדעת שבמסגרת חופש הפולחן יוכלו קונגולזים, קוריאנים, סינים, טורקים ועזתים להתפלל בהר-הבית בעוד בני דת אחת ויחדה בעולם, בני הדת היהודית נעצרים על חצי מלמול או רבע השתחוויה?

העיוות המוסרי הזה הוא חרפה ואות קין על כל ממשלות ישראל משנת 1967 ועד לעצם היום הזה, משמאל ומימין. ההפקרות המתקיימת בהר-הבית מהשחתת כל סממני יהודי ארכיאולוגי, דרך יצירת עובדות בשטח ועד לחילולו יום יום במשחקי כדורגל על-ידי המוסלמים ושאר מעשה חרפה היא בלתי נסבלת.

על אף חילוקי דעות מהותיים בהלכה האם מותר לעלות להר-הבית, האם מותר לעלות עם סייגים וטבילה, האם אסור באיסור מוחלט לעלות אל הר-הבית, ברמת הדיון ההלכתי חשוב מאין כמותו. ברם, ברמת האזרח היהודי בישראל, תתכבד הממשלה הריבונית ותאפשר עלייה להר-הבית למי שליבו חפץ להתייחד עם קונו, לשאת תפילה בגלוי ולא במחתרת, להרגיש עם חופשי בהר-הבית.

מצופה היה שארגוני זכויות האדם בארץ ובעולם יתבעו את הזכות הבסיסית הזו לחופש פולחן ודת במקום הקדוש ליהודים, מצופה היה שהאגודה לזכויות האזרח, כן גם היהודי הוא אזרח, תגיש עתירות לבית הדין הגבוה לצדק, כדי לאפשר לאזרחים היהודים לממש את זכותם הבסיסית להתפלל בהר-הבית.

מצופה שארגונים כמו רבנים לזכויות אדם, גם יהודים הם בבחינת אדם יקראו, יקיימו עצרות תפילה ויפעלו בבתי המשפט לממש את זכות היהודי להתפלל על הר-הבית, מצופה היה שהמכון הישראלי לדמוקרטיה, יציף את התקשורת ובתי המשפט בניירות עמדה דמוקרטיים לעילא ולעילא על הזכות הבסיסית במדינה דמוקרטית לאפשר ליהודי לממש את זכותו הדמוקרטית להתפלל על הר-הבית.

מצופה היה מסופרים, הוגים, אנשי רוח ויוצרים לעמוד נגד המידור וההשתקה של היהודים המבקשים לממש את פולחנם על הר-הבית. משופטי בית המשפט מצופה היה שכשתונח לפתחם הסוגיה יתייחסו אליה בכבוד הראוי ובכובד ראש, ולא ינפנפו אותה תחת הכותרת של: "חשש הסלמה ואיבוד שליטה אשר יוביל למלחמת העולם המוסלמי ביהודים". חלק ניכר מהעולם המוסלמי הוכיח, מוכיח ויוכיח שאינו זקוק לסיבות כדי לפגוע ביהודים.

יהודים נשחטו, עונו, בוזו, הושפלו וגורשו לפני שנת 1967, לפני שנת 1948, עוד טרם שקמה המדינה. מאנשי התקשורת, פרט למספר שניתן לסופרו על יד אחת, חסדי אומת העיתונאים, מהפוליטיקאים, אין לדאבון הלב למה לצפות.

הר-הבית הוא מאבני האומה העברית-ישראלית, הוא אינו נכס של ימין או שמאל, דתיים או חילוניים, בני הארץ או עולים חדשים, הר-הבית שייך לכל יהודייה ויהודי בעולם ובישראל, הר-הבית הוא חלק מהזהות היהודית ברצף הדורות ההיסטורי.

הערגה, הכיסופים, הגעגוע להר-הבית, לבית המקדש הם חלק משמעותי מהמורשת היהודית. איננו מבקשים חלילה למנוע מאחרים להתפלל על ההר אנו מבקשים לאפשר ליהודים להתפלל, ככל שיחפצו, על ההר.

הר-הבית יכול להפוך להר השלום והאחווה העולמית, מקום מקדשנו מתוך יראה וכבוד יכול להפוך לבית תפילה לכל העמים, גם לעם היהודי. חופש הפולחן יהיה מוחלט לכל העמים.

חובת על כל ראשי הדתות לשמור על מורא המקדש וכבוד הר-הבית, התמונות הפרובוקטיביות של חילול ההר באופנים שונים מטורניריי כדורגל דרך טשטוש ההיסטוריה היהודית בהרס הארכיאולוגיה והשמדת הממצאים ועד סרטוני טיק טוק מבזים של חילול הר-הבית על-ידי הצעירים המוסלמים ברחבת כיפת הסלע, מיקומו של קודש הקודשים.

משימות רבות וחשובות עומדות לפני הממשלה החדשה בהן חייבת להיכלל משימת החזרת האחריות על הר-הבית וכצעד ראשון, הקמת מועצה דתית עליונה המורכבת באופן שיווני בין בני כל הדתות, ללא איפיונים פוליטיים של שליטה פוליטית לאומנית של סעודיה, טורקיה, ירדן או הרשות הפלשתינית.