פרשת השבוע "בהר" לאור מצבנו כיום

בקוראי את פרשת "בְּהַר", ניצבת לנגד עיני דמותו של נכה צה"ל, המתמודד על חייו יחד עם רופאים מסורים ולבבות של עם, הנסער ממה שפקד את הנכה, כשממשל אטום לא היה קשוב לערכי פרשת השבוע, המחייבת אותנו להתמודד עם מצוקה ומצב אליו נקלע אדם - עת "כִּי יָמוּך אֲחִיךָ".

בקוראי את פרשת "בְּהַר", אני עד לרגישות הסוציאלית, הפועמת בלבה של הפרשה ובעולם הערכים הטמון בארון הספרים היהודי. הפרשה נפתחת בפריסת חוקי השמיטה והיובל. משלל מטרות סוציאליות, הטמונות בחקיקה של הפרשה, אסתפק רק בהוראה של שנת היובל, בה חובה להחזיר אדמה לבעליה שמתוך מצוקה כלכלית נדרש למכור אותה. אי-אפשר שלא להתרגש למקרא הרגישות הסוציאלית של המחוקק, שבאה לידי ביטוי בהוראה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ...וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפָּחְתוֹ תָּשׁוּבוּ" (ויקרא, כ"ה, י')

אנחנו מתקרבים לקריאת שתי הפרשות, שמסיימות את ספר "ויקרא", פרשות המאתגרות אותנו כחברה במחויבותנו למניעת התמוטטות הפרט מבחינה כלכלית. יש משמעות רבה לכך דווקא בימים אלו, העוברים עלינו בעקבות משבר הקורונה. כחברה מוטל עלינו למנוע מאדם בחברה הישראלית עמידה על סף החידלון עת "כִּי יָמוּךְ אֲחִיך".

הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מופיע בפרשת "בהר" שלוש פעמים. זה ביטוי ייחודי אך ורק לפרשת "בהר". אבות דרבי נתן מסב את תשומת לבנו שהמילה מָךְ היא אחת משבעת הכינויים לביטוי המבטא עוני: עָנִי, דַּל, דָּךְ, רָשׁ, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ. וכשהוא דן במילה "מָךְ" פועמת בו כמיהה לחברה שוויונית, חברה ללא פערים, כשרגישות לַמָּך מנווטת את חייה, ורק בכך נבחנת הסגולה של החברה.

ספר ויקרא פרק כ"ה פסוק 25 מבהיר לנו, שאנחנו כחברה מחויבים למנוע התרוששות אדם מנכסי קיום בסיסיים עליהם עמל ואותם טיפח בשנות עבודה ויזע רבות, לכן השימוש בפועל "מָךְ" מצביעה על הרגישות החברתית הפועמת בפרשה. במיוחד בימים אלו של משבר הקורונה חייבים כל מוסדות המדינה להיות כרויים לציווי פרשת השבוע ולמלא דרישותיה כפי שבאו לידי ביטוי בספר ויקרא.

עלינו למנוע מצב בו אדם עקב פגעים כאלו או אחרים - פגעי חברה או פגעי טבע - ישמוט מתחת ידיו את פרי עמלו, ישמוט את מפעל חייו עליו שקד וטיפח בחייו. מבחן חיינו כחברה הוא בכך, שאנחנו מצליחים למנוע קריסה של חבר בחברה. אם לא הגשנו את מלוא העזרה הדרושה למניעת קריסתו לא עמדנו במבחן. כחברה עלינו למצוא את הפתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", כשאין בידיו כלים לחלץ עצמו, ביתו או שדהו או כל תשתית קיומית שבנה בכוחות עצמו.

בפרק כ"ה בספר ויקרא קיימת הדרישה של ביטול מוחלט של הַנֶּשֶׁךְ. מצער, שנשך ממשיך היום להיות אחד מ"כלי הסיוע" ואף אין בוחלים בנשך מוגדל לממדים כאלו, שהם מעל כוחו של מי שכבר נקלע למצב שהוא מָךְ. הפעלת האמצעי של נשך ככלי לגיטימי לסיוע לַמָּךְ זו התנכרות לערכי פרשת השבוע.

בימים אלו של משבר הקורונה - כשרבים נקלעו להתמודדות עם קריסת מפעלם - ההתייחסות למילה "מָךְ" בפרשת השבוע, אסור שתהיה תחומה בקטיגוריה של מלל שמימי-אידאי, אלא היא מחייבת אותנו לקרום עור וגידים למחויבות שלנו לחלץ את הַמָּךְ מהמצב אליו הוא נקלע.

אסור שקריאת פרשת השבוע "בהר" תהיה תחומה רק ב-ד' אמות של בית כנסת, בו קוראים את "דְּבַר יְהֹוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי." (ויקרא כ"ה, א'), אלא עלינו ליישם את עולם הערכים הסוציאלי והאנושי של הפרשה כולה כנדבך יסוד בחיינו כחברה.