האם יש מקקים בישראל

צוות השחקנים, כולם מקצועיים וידועים, נרתם לבימויו ועיבודו של מרט פרחומובסקי את המחזה המאתגר כל כך. כל דמות בהצגה מסמלת דור או מצבים שונים בהיסטוריה היהודית, המתחברים לאחר סצינות שונות, לרעיון המרכזי ולסיפור אחד. סיפור הרקע מחבר להקת שחקנים נודדת בכל רחבי אירופה. ביניהם "הליצן של אלוהים", השחקן הוותיק ורב ההבעות אברהם הורוביץ, שהיה בזמנו מאהבו של מפקד מחנה הריכוז, פרנץ פון ראו. גד קינר-קיסינג׳ר, במבטא גרמני אותנטי, שקם לתחיה מזכרונו של הליצן, עושה כאן תפקיד מלא עוצמה והדרה גם יחד. כל תנועה שלו היא מלאכת מחשבת וקסם של שחקן-על של ממש. גדי חוזר כאן לתחילת דרכו, כששיחק ב"מחכים לגודו" המקורי בהבימה.

מנהל הבימה נעם סמל מכיר היטב את רוב השחקנים מהתיאטרון הקאמרי כשניהל אותו. כך הוא רועי אסף המצוין, מלא חיוניות והתלהבות, המגלם יהודי שהתחפש למחבל ערבי המעוניין לרצוח יהודים בכל אתר שהלהקה מבקרת, ומבקש מהאמרגן של הלהקה לקבלו כתוספת מסעירה לכל שאר היהודים בלהקה. ערן שראל בעל נוכחות מרשים ביותר כמנהל הלהקה, כרגיל בכל הופעותיו, גם בקאמרי; כך גם אוהד שחר שמפליא בגילום כפול לדמות המרפא הקוסם ול-שטריקר, דן שפירא בתפקיד קטן למידותיו כ"לוט", בעל שני הגבנונים (אלמנט המסמל כיצד הגויים רואים את היהודי). אמיתי קדר הרגיש והמעודן, ממלא את תפקיד יהודה איש קריות, ודודו גולן מגלם את ישו, יהודי שסבל בחייו כמו הסבל שעברו כל שאר הדמויות בחייהם ובתפקיד דמותם בהצגה.

את שני היהודים הזוממים לגלם רוצחי יהודים בהופעת הלהקה באצטדיון מינכן (זוכרים את האירוע?) מגלמים דני ברוסובני הכה משכנע כרוצח אמיתי, ובר פלד החביב. איזכור רצח הספורטאים במינכן, והדבקות של היהודים לחזור למקומות ששמם טבול בדם עמנו – מהווים חלק מהביקורת המוסווית בכל קטע בהצגה.

רעיון ה"מחזה בתוך מחזה" ששיקספיר כה אהב, מופיע גם כאן אצל ניסים אלוני. וכמו ב"המלט" השימוש בדמויות ספציפיות אלו משמש את העילה להעברת ביקורת על בני עמו היהודים, המבטלים את זהותם ועוברים להגדרתם כ"ישראלים" (נבואה של אלוני לרצון הפושה כעת לביטול חוק השבות וחוק הלאום).

במחזה שנותר לאחר מותו של אלוני כסצינות, רבים הרבדים העמוקים שמתחת לעושר הדמויות, המותירים את הצופה עם המון חומר למחשבה: מי הם המקקים השורצים בישראל, למי התכוון המחזאי? נראה שמה שגרם לו לחשוב כך בשנות השמונים במאה שעברה, חוזר כאן עכשיו בצורה עוד יותר חזקה וקורעת את העם, במחזה זה, שאת הוראות הבמה שהשאיר בכתב מקריאה כאן השחקנית אדית אסרוק, שהייתה ידידתו של המחזאי שנים רבות, ומשחקת כאן גם כמלכת אנגליה. הוראות, שאילו היה המחזה מוסרט, לבטח היו מזינות עוד יותר את עין הצופה, אך גם כך, הערך הסגולי שלו כה רב, בהכילו כעין נבואת אזהרה לעם הדווי מיסוריו במשך אלפי שנותיו.
מחזה הראוי להמשיך ולעלות, למען ידעו צרכני התרבות את מחזהו של גדול מחזאי ישראל בעת החדשה.