יורם כהן, זיק של תקווה

צפיתי בראיונו הכואב-אופטימי של ראש השב"כ לשעבר יורם כהן עם דני קושמרו בערוץ-12, וניעור בי מחדש זיק של תקווה כי ניתן לחדש את הברית הציונית החילונית-דתית, שהתבססה בעיקרה על נחישות ושפיות והבנת מגבלות הכוח ונכונות להפעילו גם יחד.

הוא הגדיר היטב את הישגי המבצע הצבאי בעזה, שהם רבים אבל אין בהם למוטט את חמאס, ולא היה טעם שבנימין נתניהו יבטיח את מה שמראש היה ברור כי לא ניתן להשיג. כהן אמר זאת בהיר מכל - אנו לא רוסיה וארצות הברית וסין. צדקת דרכנו אינה מאפשרת לממש את השגת יעדינו בכוח.

הוא גם הגדיר במלים מנומסות - האם אפשר לומר "מכובסות", שהוא כה מתנגד להן בתחומים אחרים? - כי הגיע זמנו של בנימין נתניהו לפרוש. בדיוק כך.

הוא הזדהה עם מהות ניסוחו של המפכ"ל יעקב שבתאי, שיש גם טרוריסטים יהודים לצד הערבים והזכיר את רצח המשפחה הפלשתינית בדומא. מתי יקום מישהו בליכוד או בבית הלאומי לתבוע הפחתה בפנסיה שלו?

יורם כהן רק לא השיב לשאלה חשובה של קושמרו באשר להצעות להיכנס לשדה המוקשים של הפוליטיקה. הוא לא שלל זאת. אז "דבר אל בני ישראל וייסעו" - או כפי שנהגו לצטט מפיו של מח"ט הצנחנים מרדכי (מוטה) גור לנהגו נוכח שחרור ירושלים והר-הבית: "בן צור, סע" כהן - סע.