"הגם אתה, אחמד?"

מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם (סעיף 99 (א), חוק העונשין, פרק ז', סימן א': בגידה)

הגם אתה, ברוטוס? (מילותיו של יוליוס קיסר, על בגידת חברו, ברוטוס, בעת שזה דקר אותו למוות, יחד עם מספר מתנקשים, אליהם הצטרף; ממחזהו של וויליאם שייקספיר, יוליוס קיסר(

אני נאלץ להודות. טעיתי בגדול!

במשך שנים ארוכות, הייתי ספקן לגבי הקביעה הרווחת בדבר "נאמנותם" של ערבי ישראל למדינה היהודית. אולם על-אף שסברתי שהם נושאים בליבם גחלים לוחשות של איבה יוקדת, שעתידה להתפרץ ביום מן הימים, לאחרונה הייתי על סף שינוי עמדה זו.

אופטימיות בלתי-מוצדקת

התחילה להתעורר אצלי התחושה שהכרתם ביתרונות העצומים, להם הם זוכים מהיותם אזרחי ישראל - ולא אזרחים במי ממדינות האזור האחרות, החלה לחדור אל תוך מודעותם הקולקטיבית. היו סימנים מתרבים והולכים המעידים, כביכול, על כך - הן במסגרת הניסיון האישי שלי עם ערביי ישראל והן מסגרת השיח הציבורי, בה מונח "הישראליזציה" של ערביי ישראל הפך למטבע לשון יותר ויותר נפוץ בכסוי התקשורתי של המגזר הערבי במדינה.

אני מתגורר בישוב השוכן בין שני כפרים ערביים. האחד אמיד יחסית; האחר, פחות. תושבים משניהם עובדים במשרות שונות ביישובנו, כולל בתפקידי ניהול, איתם אני משוחח תדיר. בקניון הסמוך, חלק ניכר מצוות העובדים הם מכפרי האיזור, המספקים שירות יעיל ואדיב לקהל הקונים, שרבים ממנו, אף הם, נמנים על הציבור הערבי המקומי.

במגעים שלי עם שכניי הערביים, נוצר אצלי הרושם שהם אכן עוברים תהליך של אינטגרציה לתוך החברה הישראלית, שהוביל אותי למסקנה מוטעית, שזה גם תהליך של הזדהות עם החברה הישראלית. ייתכן שהסיבה לתפיסה שגויה זו היא העובדה שכיום, ערביי ישראל נראים דומים יותר ויותר ליהודים ישראלים - למעט כמובן אלה (יהודים וערבים) שמקפידים על לבוש דתי (חרדי או איסלאמי). המראה האישי המוקפד, מותגי היוקרה של בגדיהם, ההנעלה האופנתית שלהם, סוגי הרכב בהם הם נוהגים, דפוסי הבילוי שלהם, כל אלה יצרו תחושה כוזבת של דמיון הולך וגדל - ושוני הולך ופוחת.

התעוררות מטלטלת

אולם המהומות, המארבים, הסקילות וניסיונות הלינץ' מצד ערבים נגד יהודים סיפקו התעוררות מטלטלת מאותה אשליה מתהווה בדבר דו-קיום הרמוני קרב. כך גם שריפת בתי כנסת ודברי קודש יהודיים.

למעשה, ההתפרעויות הללו לא היו תוצר של טרוניות חברתיות-כלכליות, אלא של הזדהות לאומית-אתנית עוינת עם אויבי ישראל, הנחושים לחסלה כמדינת הלאום היהודית.

אחרי ככלות הכל, לא הייתה זאת מצוקה חברתית-כלכלית שאילצה פורעים ערביים לתלוש את דגל ישראל ולהניף במקומו את דגלי האויב, שתחת משטרו היה מצבם החברתי-כלכלי מדרדר פלאות כלפי מטה. הלא מצבם החברתי-כלכלי של ערביי ישראל הוא משתנה-מסביר רעוע עבור האלימות רחבת-ההיקף, הפושה בה זה שנים. החברה החרדית, לדוגמה, סובלת ממצב חברתי-כלכלי ירוד אף היא. למעשה, שתי החברות נמצאות יחד בתחתית הסולם הסוציו-כלכלי במדינה. אולם בשתיהן, מנהגיהן התרבותיים (לדוגמה, משפחות מרובות ילדים, מפרנס יחיד וכו') הם-הם שגורמים לרמה הסוציו-אקונומית הבעייתית בשתי החברות—ולא אפליה שיטתית וקיפוח מכוון נגדם. למרות זאת, בקרב החרדים, אין כלל הצטברות של כלי קטל או אלימות פנים-קהילתית מחרידה, שדומה - ולו במעט - לזו המאפיינת את החברה הערבית.

על כן, אם תנאים חברתיים-כלכליים קשים בחברה החרדית אינם תוצאה של אפליה מבנית נגדה ואם הם לא חוללו מגפת פשיעה רחבת היקף, מדוע להניח שזה המקרה בקרב ערביי ישראל?

בגידה בפרהסיה?

בחלוף השנים, היו מקרים חוזרים ונשנים, בהם אזרחים ערביים - ללא קשר למעמדם הרם בחברה - התמהמהו, היססו ואף סירבו לקבל - לא כל שכן, לכבד - סמלים של ריבונות יהודית במדינה.

כך, למשל, שופט בית משפט העליון ממוצא ערבי סירב לשיר את ההמנון הלאומי בטקסים רשמיים, בטענה שמילותיו, המשקפות את אופיה היהודי של המדינה, אינם הולמים עבור אזרח ישראלי ערבי. כך לאחרונה, בטקס ההשבעה של הכנסת הנוכחית, מספר חברי כנסת ערביים הפגינו באופן פומבי את הקושי שהם חשו כשנדרשו להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.

זאת ועוד, בשנים האחרונות, סדרה מדאיגה של חברי כנסת ערביים הביעו באופן בוטה את הזדהותם הפומבית עם מגוון מקפיא דם של אויבי ישראל - ממשטרו של אסד בסוריה, דרך חיזבאללה בלבנון ועד ארגוני הטרור בעזה וביהודה ושומרון. אדרבה, אחד מהם הורשע בסיוע למחבלים, המרצים עונשי מאסר בגין מעשי טרור; אחר נאלץ לברוח אל מחוץ לגבולות הארץ עקב סיוע לחיזבאללה בעת לחימה [לדוגמאות נוספות ראו כאן].

"שהידים" רצחניים

מפגן ניכור - ואף תיעוב - כלפי מדינתם אינו מוגבל לחוג מצומצם של אליטות בקרב ערביי ישראל. כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהתקפות טרור קטלניות, הם הוכתרו כ"גיבורים" בקרב רבים במגזר - ואף הוסתרו מפני כוחות הביטחון הישראלים. כאשר שני ערבים ישראלים אותרו וחוסלו, הם זכו להלוויה המונית, בה היללו אותם כ"שהידי אל-אקצה" - משום שבהר-הבית הם רצחו שני שוטרים ישראלים - בני העדה הדרוזית.

המסקנה הבלתי-נמנעת, אותה יש להסיק מרשימה אומללה זו, היא שישראל נהגה בסובלנות מוגזמת ומזיקה לא רק כלפי גילויים בוטים של חוסר נאמנות מצד ישראלים-ערבים; אלא אף של הזדהות גלויה עם אויבי ישראל, גם בזמן פעולות איבה.

בהינתן רקע זה, אין מנוס מלראות את ההתקוממות הנוכחית כמהלך שנועד לחולל שינוי מרחיק-לכת בתמצית קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לבטל את סיבת-היסוד להקמתה ולמחוק את הבסיס הרעיוני להמשך שרידותה.

לפיכך, לא ניתן עוד לראות את המצב, בו שרויה כעת מדינת ישראל, כבעיה שבמרכזה שוויון אזרחי וחרויות הפרט, אלא כבעיה של קיום קולקטיבי—וככזאת חובה להתייחס אליה.

דרוש שינוי גישה יסודי

יתכן שהאמירה "דמוקרטיה איננה מרשם להתאבדות" איננה לגמרי חדשה, אך היא מעולם לא הייתה רלוונטית יותר מאשר עבור ישראל כיום. אף דמוקרטיה לא יכולה להתקיים במצב שבו מגזר שלם באוכלוסייתה לא רק מסרב לקבל את הבסיס להקמתה ולקיומה, אלא שחלקים משמעותיים ממנו אף חובקים את אלה השואפים להחריבה. אדרבה, כל בעלי זכות הבחירה בקרב המגזר הערבי תמכו במפלגות אשר שוללות באופן מוצהר את ישראל כמדינה יהודית - ורבים מנבחריו מיודדים עם שליטים במשטרים עוינים.

הגיעה העת לשינוי גישה יסודי ומידי. הגיעה העת ליישום קפדני של החוק הישראלי הקיים כנגד אזרחים סוררים, שמחליטים לשתף פעולה עם האויב - ולסכן בכך הן את ביטחונה הלאומי של המדינה והן את ביטחונם האישי של אזרחיה. בעניין זה, חוק העונשין הקיים קובע עונשים חמורים ביותר בעבור המעשים, המבוצעים בגלוי על-ידי אלפי אזרחים ערביים [ראו מובאה בתחילת רשימה זו].

כמובן, רבים יירתעו מהאפשרות של הוצאות להורג סיטונאיות והטלות מאסרי עולם על רבבות. אולם הדעת נותנת, כי ההסתייגויות יהיו פחותות בהרבה כלפי עונשים קלים יותר כגון שלילה מערבים-ישראלים מרדנים אזרחות, שכלפיה אין להם כל כבוד, וגירושם ממדינה, שאיתה אין להם כל הזדהות - רצוי לאחת המדינות ה"שוויוניות" ונטולות אפליה באזורנו. כל סימן של היסוס או של רפיסות ייתפס כחולשה—וכהרשאה להמשך התפרעות.

על כן, לגבי עניין אחד אין כל ספק: אם היהודים לא ישכילו לכפות את ריבונותם על הארץ כולה, הם יאבדו הן את ריבונותם והן את ארצם.